כתבה מאתמול בהארץ. הייתי יכול לשתף, אבל סביר להניח שרובכם לא תוכלו לקרוא, ואני חושב שחשוב לקרוא. כי בשטף הטרנדים והדמגוגיות והשטחיות שמציפים אותנו ביום יום, ובמקרה הספציפי שמעניין את דל-שו, גם בנושא התזונה או הכושר, לפחות קם מישהו ושאל כמה שאלות.

מי שיכול לקרוא, אז יותר ממוזמן לתת להארץ את הקרדיט ולהיכנס להתרשם מן הכתבה המלאה.  תודה לדני בר-און. (כמה נקודות אמל"קיות מודגשות, למי שאין כוח לקרוא)

שטויות במיץ

הברושור הבטיח חיזוק, קלילות ומה לא, אבל המציאות התגלתה ככאב ראש אחד גדול ומתמשך. דני בר-און, כתב לענייני חטיפים, נידב את גופו לניסוי, שוחח עם שורה של מומחים וגילה ש"ניקוי מיצים" בטוח מנקה את חשבון הבנק. ואת הכבד? זה כבר סיפור אחר.

זה היה הרגע שבו החלטתי שזהו. דיברתי עם רופא וחוקר מעיים ותיק מאוניברסיטת קולומביה, והוא הסביר לי באריכות למה "ניקוי מיצים" זה דבר שהוא במקרה הטוב לא מועיל ובמקרה הרע עלול להיות גם מסוכן. הרגשתי עייף, חלש ועצבני, אך מבעד לערפל ההכרתי שבו הייתי שרוי התבהרה המסקנה שאני בסך הכל כתב חטיפים ולא שליח "הארץ" לעיראק. לא ראיתי שום סיבה לסכן את הבריאות שלי בשביל ציפייה ריקה ל"חוויה של התרוממות, קלילות ואנרגיה גבוהה, כוח שינבע ישר מתוכי, ובתקווה יסמן התחלה של משהו חדש ומעצים" כפי שהובטח לי בעלון של חברת "אורבן שמאן", שמוכרת את ערכת המיצים. "משהו חדש ומעצים?" זה נשמע כמו סיסמת בחירות יותר מאשר הליך רפואי. קוממיות ושפי ניגשתי למטבח והכנתי לי שעועית ירוקה עם עגבניות ואורז. ה"ניקוי" נגמר.

Advertisements