כתבה מאתמול בהארץ. הייתי יכול לשתף, אבל סביר להניח שרובכם לא תוכלו לקרוא, ואני חושב שחשוב לקרוא. כי בשטף הטרנדים והדמגוגיות והשטחיות שמציפים אותנו ביום יום, ובמקרה הספציפי שמעניין את דל-שו, גם בנושא התזונה או הכושר, לפחות קם מישהו ושאל כמה שאלות.
מי שיכול לקרוא, אז יותר ממוזמן לתת להארץ את הקרדיט ולהיכנס להתרשם מן הכתבה המלאה. תודה לדני בר-און. (כמה נקודות אמל"קיות מודגשות, למי שאין כוח לקרוא)
שטויות במיץ
הברושור הבטיח חיזוק, קלילות ומה לא, אבל המציאות התגלתה ככאב ראש אחד גדול ומתמשך. דני בר-און, כתב לענייני חטיפים, נידב את גופו לניסוי, שוחח עם שורה של מומחים וגילה ש"ניקוי מיצים" בטוח מנקה את חשבון הבנק. ואת הכבד? זה כבר סיפור אחר.
זה היה הרגע שבו החלטתי שזהו. דיברתי עם רופא וחוקר מעיים ותיק מאוניברסיטת קולומביה, והוא הסביר לי באריכות למה "ניקוי מיצים" זה דבר שהוא במקרה הטוב לא מועיל ובמקרה הרע עלול להיות גם מסוכן. הרגשתי עייף, חלש ועצבני, אך מבעד לערפל ההכרתי שבו הייתי שרוי התבהרה המסקנה שאני בסך הכל כתב חטיפים ולא שליח "הארץ" לעיראק. לא ראיתי שום סיבה לסכן את הבריאות שלי בשביל ציפייה ריקה ל"חוויה של התרוממות, קלילות ואנרגיה גבוהה, כוח שינבע ישר מתוכי, ובתקווה יסמן התחלה של משהו חדש ומעצים" כפי שהובטח לי בעלון של חברת "אורבן שמאן", שמוכרת את ערכת המיצים. "משהו חדש ומעצים?" זה נשמע כמו סיסמת בחירות יותר מאשר הליך רפואי. קוממיות ושפי ניגשתי למטבח והכנתי לי שעועית ירוקה עם עגבניות ואורז. ה"ניקוי" נגמר.
בבוא העת צלצלתי לסהר ושאלתי כמה עולה. אחרי שהלסת שנשמטה חזרה למקומה הודעתי לעיתון על המחיר – 1800 שקל פלוס מע"מ ומשלוחים לחמישה ימי מיצים, וקיוויתי בסתר לבי לקבל סירוב ולהשתחרר מכל העניין. טעמו המר של הניסוי המיותר והמעצבן בשבועיים ללא גלוטן שערכתי על עצמי זמן לא רב לפני כן, עוד עמד בגרוני. אבל קיבלתי מהעיתון אור ירוק וידעתי שכבודי לא מאפשר לי לסרב.
סהר, שלא ידע עד אחרי תום הצום שאני עיתונאי, שמח לשמוע על עוד מצטרף למחזור הקרוב של הניקוי. הוא שלח לי שאלון רפואי (אך לא נשמע להוט במיוחד לקבל אותו – הוא אמר לי שאני יכול להעביר את השאלון המלא עם השליח של המיצים ביום הראשון. בסוף הוא קיבל אותו ביום השני). בשיחה הוא חילק לי הוראות ראשוניות – שלושה ימי הכנה לפחות בלי גלוטן, סוכר, קפה, אלכוהול, טבק ומזון מהחי. אחר כך מתחילים – מדי יום אקבל עד הבית (בתוספת של 25 שקל למשלוח) ערכה שתהווה את כל מזוני. בתיק ישנם חמישה בקבוקי מיץ (או בלשונו של סהר – "boosts"), מרק וחליטת ניקוי מיוחדת. ביום הראשון והאחרון מחליפה את אחד המיצים צנצנת ובה מין ארוחת צהרים קלה של אורז מלא ונבטוטים – "power lunch". סהר מבטיח שניקוי הרעלים יאפשר לכבד "לפרק רעלנים שהצטברו לאורך שנים" והוא גם "מחזק את מערכת החיסון, מעצים את רמות האנרגיה, משפיע לטובה על מצב הרוח, משפר את מראה העור, מאפשר בהירות מחשבתית, מקנה תחושת קלילות בגוף ומקדם תהליכי ירידה במשקל".
ובכן, החדשות הרעות הן שהבסיס המדעי לטענות האלה רעוע ביותר. בשיחות עם כמה וכמה מומחים מישראל ומהעולם ובחיפושים במאגרי מידע רפואיים לא מצאתי שום מחקר שבדק אם דיאטה שמבוססת על מיצים בלבד מאפשרת לכבד לפרק רעלנים, מנקה את הגוף בפועל ממתכות כבדות, חומרי הדברה, תרופות, פירורי במבה או כל חומר אחר, ו/או גורמת לו להיות בריא ורענן יותר, שלא לדבר על חיזוק מערכת החיסון או שיפור מצב הרוח. כלום. נאדה. אפס. ישנו אמנם מחקר גרמני שהראה שיפור בבריאותם של צמים על פי דיווחיהם, אך ייתכן שאפקט פלצבו שיחק בו תפקיד מרכזי (עוד פרטים בהמשך). מנקודת ראותו של הזרם המרכזי ברפואה הקונבנציונלית, ניקוי מיצים לא אמור להועיל לכבד הרבה יותר מהילינג אנרגטי, טיפול בקריסטלים או תקשור עם רוחות המתים. נהפוך הוא – ניקוי מיצים, בניגוד להם, עלול גם להזיק. החדשות הרעות יותר הן שגיליתי את כל זה קצת באיחור.
"כדי להוכיח שמשהו באמת עובד, אתה צריך לאסוף נתונים ולהראות את זה. עם עובדות אי אפשר להתווכח", אמרה ד"ר גילה רוזן, מנהלת המחלקה לתזונה קלינית במרכז הרפואי רמב"ם ומרצה בכירה במחלקה לתזונה במכללת תל חי, בשיחה שנערכה כמה ימים אחרי שסיימתי את הניסוי. "אפילו טיפול סיני בצמחי מרפא מביא תוצאות יפות מאוד. אבל מי אמר שצום מיצים משפיע על הכבד לטובה או לרעה? אני לא מכירה ספרות שתומכת בזה. לאנשים עם מחלת כליה או עם סוכרת זה גם עלול מאוד להזיק. תגיד, אני חייבת לשאול – היא עולה הרבה כסף, הדיאטה הזאת?"
המון כסף.
"אם זה כזה דבר פנטסטי, למה זה צריך לעלות כל כך הרבה כסף? זה מרגיז. כל אחד יכול להכין לעצמו מיצים".
מיץ דשא קצוץ של ארוחת בוקר
שלושת ימי ההכנה לצום נפתחו – אלא מה? – באחד באפריל. מזון צמחי בלי קפה, אלכוהול, סוכר וגלוטן? זה לא נשמע מרתיע במיוחד, אבל התברר כקצת קשה יותר מהצפוי. פרט לחולשה קלה ועצבנות כבדה, בכל יום תקף אותי כאב ראש מעצבן בסביבות הצהרים שלא עבר בלי כדור נגד כאבים. הנחתי שזו הגמילה מקפה. אחרי יומיים צלצלתי לסהר לדווח לו אך הוא לא התרגש, אמר שאלה סימפטומים קלאסיים של גמילה מרעלים והציע לי להחליף את האדוויל בסיבוב בחוץ, שכיבה ונשימות עמוקות. "תנשום אתה", אמרתי לעצמי, "אני בעבודה ואני צריך לתפקד". בלעתי כדור וחזרתי לדסק החדשות.
אודי סהר מציג עצמו בעמוד האינסטגרם הצבעוני והמטופח שלו, שכולו על טהרת האנגלית עטורת ההאש-תגים, כ"נטורופת (N.D), הרבליסט קליני (Cl.H), יוגי, יועץ איכות חיים, שף-בריאותני, וצועני של העכשיו". באינטרנט הוא מצטייר כאימפריה קטנה. עד גיל 31 הוא הספיק לסיים את לימודיו בקמפוס ברושים ולהקים את "אורבן שמאן", חברה ששולחת ערכות מיצים למעוניינים בניקוי בעודם בעיר, לפעמים תוך כדי סדר היום הרגיל שלהם. חברת הנסיעות לעשירים "למון גורו" מציעה טיול ניקוי נוצץ בהובלתו לגיאורגיה, ומציינת שהוא "דמות מוכרת בקרב המבינים שהבסיס לבריאותנו הוא המזון שאנחנו אוכלים (ובעיקר זה שאיננו אוכלים), ושיטות העבודה שלו אומצו על ידי ידוענים, ספורטאים, אנשי עסקים וחברי האלפיון העליון".
פרופיל האינסטגרם האמור מציג את מיציו על צבעיהם העזים, כמעט זרחניים, ואותו – בחור נאה לכל הדעות – בתנוחות יוגה מעוררות השראה על רקע שלל נופים קסומים מהארץ ומהעולם ופינות חמד עירוניות. כל התמונות משדרות בריאות, צבעוניות ורעננות, אסתטיקה שמזכירה את זו של ז'ורנלים שנמצאים בגב המושב במטוסים. כשהתבוננתי בצילומים מתל אביב ממש לא האמנתי ששנינו חיים באותה עיר. נראה כאילו לפני שצילם את עצמו, לבוש ברישול מסוגנן, רוכב על אופני וינטג' ומוקף כולו בעציצים וכתמי אור שמש שנשברים מעדנות על עורו השזוף, הוא עבר על כל הפריים וטיאטא ממנו כל גרגיר אבק או עטיפה של מסטיק. העולם שבו הוא חי, כפי שמשתקף מהייצוג האינטרנטי שלו, הוא עולם שבו אין מחלות, זיקנה, לכלוך או סבל. זה עולם שכולו יוגה, אסתטיקה, מזון אורגני, עלומים וחיבור עמוק לכאן ולעכשיו בסגנון עדות הניו אייג' המאוסות ביותר. כמו פרופיל האינסטגרם גם אתר הבית המלוטש שלו באנגלית בלבד וגם הוא עטור בתמונות שלו בפוזות שונות. באתר מפורטים בהרחבה ובאנגלית בלבד ערכי החברה שהקים, וביניהם מחוייבות נרגשת ל"מחקר המעודכן".
היום הראשון: כאב ראש, כאב ראש, כאב ראש
אחרי שלושת ימי ההכנה ומכתב מפורט ששלח עם הוראות נוספות לחמשת ימי הניקוי (קרצופי עור לפני המקלחת, מדיטציה ונשימות, הבעת הכרת תודה מדי יום ועריכת יומן אישי), דפק על דלתי השליח עם תיק צידנית קטן וממותג ובתוכו שישה בקבוקים צוננים, ממותגים גם הם, וצנצנת אחת. הרגשתי נרגש ומוכן ושתיתי את בקבוק המיץ הירוק הראשון מתוך התרוממות רוח. הוא אפילו לא היה כזה מגעיל – ריחו דמה לריח של ערמת דשא קצוץ וכך גם הטעם. נסבל בהחלט. ההרגשה הטובה והמוטיבציה הגבוהה החזיקו בערך עד סביבות הצהרים, אז התחלתי לחוש בצורך עז לנשנש משהו. כאב הראש חזר ואתו התחילה להזדחל תחושה של חולשה קשה. ב-power lunch היתה מידה של נחמה, בעיקר אחרי שהמלחתי אותה היטב (במלח רגיל ולא במלח הימאליה ורוד כפי שהתבקשתי), ואחר הצהרים קרסתי לשינה ארוכה ולא שגרתית. בערב כבר נראיתי וחשתי כמו סחבה, ובלילה כאב הראש התגבר ואתו כאבי גב חזקים ולא נודעים. לקחתי אדוויל נוסף – בחיים לא נטלתי כמויות כאלה של כדורים נגד כאבים – והלכתי לישון.
זה אולי המקום לציין שאני לא טיפוס שרגיש לרעב באופן מיוחד, אני לא אוכל בשעות קבועות ולא בררן לגבי מזוני. אני גם צמחוני על גבול הטבעונות, כך שתזונה צמחית או מיצי פירות אינם זרים לי. ובכל זאת, ההרגשה שלי היתה שהמיצים האלה לא עושים לי טוב כמעט מההתחלה. אולי זה לא היה מחסור במשהו, אלא המיצים עצמם? "היתה ילדה שהגיעה אלינו לאשפוז עם כל מיני תופעות שהעידו על מחלה מטבולית, אבל בדיקות הדם שלה לא התאימו לשום מחלה מוכרת", סיפרה לי רוזן. בסוף נפתרה התעלומה: "גילינו שהיא שותה כמות מטורפת של מיץ אבטיח כל יום. בעקבות המקרה, כמה רופאים מהמחלקה עשו על עצמם ניסוי ושתו כמויות כאלה של מיץ אבטיח, ואמנם חלקם הרגישו רע מאוד. לפעמים להעמיס על הגוף המון ממשהו לא יעשה לו טוב. זה עשוי מאוד להשתנות מאדם לאדם". כששאלתי את רוזן ואת הפרופ' למדעי התזונה בטי שוורץ מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית מה כן לאכול, שתיהן ענו באותן שלוש מילים – "תזונה ים תיכונית", והצטערו שדווקא בארץ שהתברכה בכל כך הרבה מזון בריא אנשים מתפתים לדיאטות כאלה.
"אין פלא שהרגשת רע. לא רצוי להתחיל בדיאטת מיצים לפני שנגמרים כאבי הראש של הגמילה מקפאין, כי לא כדאי לחבר את הגמילה מקפאין עם תהליכים אינטנסיביים אחרים שקשורים לניקוי הגוף", הסביר לי ד"ר גדעון רון, בן 70, המומחה לרפואה סינית הוותיק ביותר בישראל. רון מצדד דווקא בצומות – הוא גזר על עצמו בעבר צום מים מלא של 12 יום – אבל לדבריו חשוב לעשות זאת במנוחה, מחוץ לסדר היום הרגיל, תחת מעקב צמוד וכאשר בטוח שגופו של המטופל מוכן לעמוד בכך. מבחינת נקודת הראות של הרפואה הסינית, דיאטת מיצים או צום מים מאפשרים לגוף לפתוח חסימות אנרגטיות ולעסוק בהתנקות מרעלים ובריפוי באמצעות הפניית משאבים אנרגטיים שמשתחררים ממערכת העיכול.
ואולי זה לא אני שהרגשתי רע, אלא החיידקים המפונקים שלי. ד"ר עמרי קורן מהפוקלטה לרפואה בגליל של אוניברסיטת בר אילן הוא מיקרוביולוג שחוקר את אוכלוסיית החיידקים במעי. בסיוטיו הוא רואה כמוסות של אנטיביוטיקה שמציפות את מערכת העיכול ומעכירות את רוחם של החיידקים החביבים עליו. בשיחה שנערכה כמה ימים לאחר צום המיצים שלי, הוא הסביר לי שאין לו ספק שדיאטה כזאת משפיעה על אוכלוסיית החיידקים, שלאורח חייה היצרני להפליא יש השפעה מרחיקת לכת על תחושותי הגופניות והנפשיות. "חיידקי מעי מעורבים בייצור חלק ניכר מהסרוטונין בגוף", הוא הסביר, פרט ששופך אולי אור על מצב הרוח המחורבן שסבלתי ממנו בדיאטה. "כמו אחרי כמה ימים של אנטיביוטיקה, גם אחרי כמה ימים של צום מיצים אוכלוסיית החיידקים צפויה להשתקם, אך השיקום לא יהיה מושלם", העריך קורן בזהירות אך הוסיף כי למעשה איש אינו יודע בדיוק כיצד משפיעה דיאטה כזו על המיקרוביום. זמן מה לאחר מכן הוא בישר לי שבעקבות השיחה החליט לקיים עם עמיתיו מארה"ב ניסוי בינלאומי נרחב שיבדוק את הסוגייה לעומק. חובבי דיאטות מיצים שלא מתביישים בקקי שלהם מתבקשים ליצור אתו קשר, ואנחנו נמשיך לעקוב.
היום השני: חולה, חלש ואומלל
תל אביב היא עיר אכזרית לבריאותנים. ביום שלישי בבוקר, היום השני לדיאטת המיצים והחמישי לתוכנית כולה, קמתי חלש ומיואש והלכתי לקנות לימון בשביל טקס הלימון היומי שסהר ביקש ממני לעשות – לפתוח את הבוקר עם כוס מים, מיץ מחצי לימון וכמה טיפות שמן זית. קשה לתאר את הבעת הקיפוח שהתפשטה על פני עת עברתי ליד בולנז'רי ידוע שאפילו דני קושמרו הילל כשהיה בפריז לרגל הפיגועים ("יותר טעים מבפושון"). ריח המאפים הטריים והקפה עלה בנחירי ואני עם לימון ביד וחצי ספל מים פושרים עם קצת שמן. "להחזיק מעמד", אמרתי לעצמי. "להחזיק מעמד".
בערב הרגשתי חולה, חלש ואומלל. למרות כאב הראש התחלתי לעבוד על הכתבה והרמתי טלפון למומחה האמריקאי שהוזכר בפתיח – פרופ' מייקל גרשון, רופא וחוקר מאוניברסיטת קולומביה שהקדיש את חמישים השנים האחרונות של חייו לחקר המעי. זו היתה נקודת המפנה שלי. "אין באמת מה לנקות", הוא אמר לי מניה וביה. "המעי לא מלוכלך. יש לך אמנם חיידקים בתוכו, אך אתה זקוק להם. החיידקים האלה מרסנים חיידקים אחרים, מחוללי מחלות, וצום מיצים עלול לערער את האיזון ביניהם". הוא הסביר לי שתיאורטית, עלול להיות קשר בין הפרת איזון כזאת אפילו למחלות כרוניות כמו קרוהן – אם כי זה כמובן לא נבדק. כלום כמעט לא נבדק, כאמור, בקשר למיצים האלה.
"עלול להיגרם לך גם שלשול קטלני", הוא עודד אותי בנימה אבהית. הרופא הוותיק, שהצטייר בשיחת הסקייפ כיהודי שמאלני ונוירוטי שהפך את התחביב למקצוע, חתם: "למה לקחת סיכון אם אין שום תועלת? זה כמו המלחמה בעיראק".
שיחת ה"יחסינו לאן" עם סהר היתה קצרה ותכליתית. "אני מניח שכבר החלטת אז לא אנסה לשכנע אותך", הוא אמר לי, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותו אם יש מחקר שתומך בשיטה שלו. "אין לי מחקר ספציפי", הוא השיב והוסיף "אבל יש הרבה שיטות שחקרו את זה, מלא מרפאים שחוקרים את זה שנים. צום על מים זה עוד מימי הרמב"ם, זו שיטת הריפוי הכי ידועה ומוכרת, פוטנטית ואיכותית שיש". כשהתעקשתי לגבי דיאטת מיצים באופן ספציפי, הוא השיב: "האמת שאני לא יודע אם ביצעו מחקר של מספר ימים שבדקו המון אנשים ששתו מיצים. אבל לא המצאתי את הגלגל עם זה. אני עושה את זה על עצמי הרבה שנים וזה המחקר הכי טוב(…)בעיני זה כלי חזק מאוד להירפא מהפרעות נפשיות-מנטליות וסטרס, מהכל, זה עושה ריסט ברמה כזאת הוליסטית שמחקרים לא יכולים להסביר את זה אפילו, זה משהו ברוח. זה לדעת שאתה עובר דרך הרצונות והחשקים שלך, שאתה לא מוותר לעצמך, שאתה לא מתפנק…אתה לא כזה רעב, הרעב הוא בראש. אבל כן – זה לא מתאים לכולם". יאמר לזכותו של סהר שלמרות שהזהיר מראש שלא יהיו החזרים כספיים, הוא גבה רק על שלושה ימי מיצים.
במהלך הכנת הכתבה צלצלתי לסהר, בישרתי לו שאני עיתונאי ונתתי לו את זכות התגובה. לאחר כמה ימים הוא שלח לי לביסוס טענותיו את המחקר הגרמני שהוזכר למעלה שפורסם ב-The Journal of Alternative and Complementary Medicine שבו הושוו מאות מטופלים שצמו צום כמעט מלא ושתו מעט מיצים ומרק (כ- 350 קלוריות ביום) במשך שבוע, לכאלה שניזונו מדיאטה צמחונית רגילה. המטופלים שהשתתפו בתוכנית הצום בחרו בכך מרצונם (לא היתה הקצאה מקרית) ונופו מטופלים עם מחלות מסוימות. יצויין כי בניגוד לנבואות הזעם ששמעתי מכמה מהמרואיינים האחרים בכתבה, החוקרים מדווחים שלא היו השפעות שליליות משמעותיות לצום. ייתכן שנגרם נזק שתוצאותיו לא התגלו במסגרת המחקר, אך בכל זאת ניתן לקבוע בזהירות שזה פחות מסוכן מכדור בראש, לפחות למי שכשיר לכך מבחינה בריאותית.
באשר להשפעות החיוביות, סימני השאלה גדולים יותר. העובדה שהצמים בחרו בכך באופן חופשי עשויה להעיד על כך שמראש הם היו קבוצה "חזקה" יותר; המחקר נעשה בבית חולים ותחת בקרה רפואית; השיפור העיקרי בבריאות נמדד לפי דיווח עצמי ולא באמצעות בדיקה אובייקטיבית; שלא לדבר על אפקט פלצבו שעל השפעותיו המבורכות נכתב כבר באלפי מחקרים וספרים.
בתגובתו, סהר ביקש להתייחס גם למחיר הגבוה שהוא גובה תמורת תוכנית הניקוי. לדבריו, כשתמחר הוא שיקלל את עלותה של "כמות עצומה של סחורה אורגנית טריה שנכנסת לכל בקבוק (עלים ירוקים, ירקות ופירות), הידע והניסיון ברקיחת המתכונים, זמן העבודה (שטיפה, סחיטת המיץ וניקיון) והתמיכה של המנחה לאורך השבוע".
"מה שמשבש את מאזן החיידקים הטובים…זו תזונה מערבית עתירת סוכרים, שומן רווי, פחמימות מעובדות, מוצרי חלב, מזונות אלרגניים (חלב, ביצים, מוצרי סויה, שומשום, בוטנים ועוד), חומרי הדברה וכימיקלים, תרופות מרשם ומתח", הוסיף סהר בתגובה. "בזמן תזונת מיצים אורגנים בסחיטה קרה העשירה בפיטו-נוטריינטים, ויטמינים ואנזימים חיים אנחנו רק תומכים בשיקום המעי. הייתי בוחן היטב איזה אינטרס נסתר עומד מאחורי טענותיו של כל מי שיגיד לנו אחרת, כמו יחצ״ני חברות התרופות (ע״ע: רופאינו היקרים) וחברות המזון המעובד". הכתבה הזו לא טוענת ששומן רווי, פחמימות וחומרי הדברה זה בריא – אלה שיש ספקות כבדים לגבי התועלת של דיאטת מיצים. תזונה בריאה זה אחלה.
ניקוי הכבד במכונת הכסף
כדי להבין את סוד המשיכה של "ניקוי המיצים" צריך אולי לבחון את הנרטיב שלו קצת יותר לעומק. בלב הסיפור של כל הסדנאות הללו שנפתחות מתחת לכל עץ רענן ברחבי ישראל ההיפית, היאפית, ההיפסטרית, הטבעונית, העשירון-עליונית, הפרדס-חנאית, האלטרנטיבית – מחקו את המיותר, טמון הרעיון שמערכות הגוף עמוסות בחומרים שהכבד לא מצליח לנקות. הוא טובע בעבודה, ואנחנו אמורים להקל עליו באמצעות צריכת מיצים, שיתנו גם מנוחה למערכת העיכול ויאפשרו לגוף מעין התחלה חדשה, נקייה וטהורה. בשני צדי המשוואה נמצאים הכבד, איבר גדול שכולם יודעים שהוא חשוב אך מעטים בקיאים באופן פעולתו, ומצד שני ה"רעלים" – גם כן מושג מסקרן ומרתיע העלוף במעטה רזים. בתווך בין השניים האלה נמצאת מכונת הכסף.
"המקצוע שלי, טוקסיקולוגיה קלינית, זה מקצוע שיש סביבו הילה מיתית, שלא לומר מיסטית. רעל זה משהו מסתורי – הוא נכנס לגוף, יוצא, איך הוא מסתובב, איך משתלטים עליו כי הרי לא רואים אותו", הסביר לי פרופסור ידידיה (דידי) בנטור, מנהל המרכז הארצי למידע בהרעלות. לדברי בנטור, חומרי ההדברה המודרניים למשל, שאנחנו חוששים מהם כל כך, הם ברובם בעלי רעילות נמוכה מאוד – בניגוד למשל ל-DDT שהוא אכן רעיל וגם נצבר בגוף. בנטור עצמו, אגב, מצהיר שהוא אוכל ירקות ופירות רגילים ולא אורגניים. ישנם רעלים, כמו עופרת למשל, שעלולים להצטבר באיברים שונים בגוף, אך לא ידוע לו שאי פעם הוכח כי שתיית מיצים יכולה לסייע לכבד או לכל איבר אחר להיפטר מהם. "פה ושם אנחנו רואים תרופות של רפואה משלימה שמכילות עופרת", הוא מוסיף בחשש מסוים.
ועכשיו זכות הדיבור למומחית לאיבר שהוא בלב העניין. פרופ' זיו בן ארי, מנהלת המרכז למחלות כבד במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, ראתה בחייה כבר כמה כבדים, מתפקדים ולא מתפקדים – בטח יותר מרבים מהמרפאים האלטרנטיביים שמשתמשים באיבר הזה כדי למכור את מרכולתם. לדבריה, אין שום סיבה שכבד בריא יזדקק למנוחה. "אין כזה דבר להעמיס על הכבד. הוא איבר גדול מאוד והוא מסוגל גם לשחזר את עצמו. אם הוא לא נפגע באופן מאוד קשה, הוא יכול לסנן ולסלק רעלים לעד". כיצד מטפחים את הכבד ושומרים על בריאותו? התשובה הבדוקה אינה דיאטת מיצים יקרה. עצותיה של בן ארי נשמעו פשוטות עד כדי שיעמום – תזונה נכונה, אורח חיים בריא, צריכה מתונה של אלכוהול, חיסונים למחלות המסכנות את הכבד כמו הפטיטיס לסוגיה ונטילה זהירה של תרופות, כיוון שכמה מהן עלולות להזיק לכבד גם אם אינן תרופות מרשם.
חגית אולנובסקי, ד"ר לביולוגיה סביבתית ומומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה, עוסקת בלשקול סיכון מול סיכון ולהחליט על החלופה המועדפת. מול הפנטזיה שמייצגים רב-מגים של מיצים, על צלילה לעולם של טוהר וניקיון אינסופי, שבו הקרינה הסלולרית שנייה ברמת הסיכון שלה רק לגלוטן (אבי אבות הטומאה הנוכחי) ועל כימיקלים אסור אפילו לחשוב, מייצגת אולנובסקי את המציאות הקרה שבה תמיד צריך לבחור בין טוב לטוב פחות, או בין גרוע לגרוע יותר. בעיניה, דיאטות מיצים הן שיטה לגניבת דעת שמסיטה את תשומת הלב מהעיקר. "לעתים קרובות אנשים מפחדים מהרעלים ומהסיכונים הלא נכונים", אמרה, ולשם המחשה סיפרה לי על לקוחה שלה שהיתה מבועתת מזיהום אוויר מסויים כי היתה יכולה לראות ולהריח אותו, ומצד שני היתה עסוקה כל היום בחיטוי הבית במגבוני חיטוי מיוחדים, שבעצם הכילו חומרים מזיקים הרבה יותר. "אף אחד לא אוהב שאומרים לו 'אתה חי לא בריא, תאכל יותר ירקות ופירות ופחות ג'אנק ותלך יותר ברגל'. זה לא כיפי. הרבה יותר ייחודי ואטרקטיבי לעשות ניקוי מיצים, אבל הלוואי שהיו פתרונות כאלה קלים". בבחירה בין ירקות ופירות אורגניים ורגילים, אגב, גם היא בוחרת באופציה השנייה, אבל את הנימוקים נשמור לטור אחר.
תוך כדי הכתיבה של הטקסט הזה נוצר אצלי הרושם שהוא לא מאוזן, ושוחחתי עם נטורופתית-על שגם היא תומכת בצום מיצים בנסיבות מסויימות ("גם הרמב"ם דיבר על זה"). אלא שאז עלתה וצפה אצלי התחושה שלא חייב להיות כאן איזון. אין לדעתי שוויון בין רעיונות אווריריים ולא מוכחים כמו "העצמה אנרגטית" לבין מחקרים מבוססים שנעשו לפי אמות מידה מסודרות. אודי סהר עצמו יודע זאת – כנראה שלכן הוא משבץ במסמכים שהוא שולח ללקוחותיו לקראת הצום עצות כמו: "סיימו כל יום לפני השינה בהודיה על 3 דברים שעברו עליכם היום. מחקר עדכני מאוניברסיטת הארוורד הוכיח את הקשר הישיר בין חווית ההודיה (being grateful) לבין החוזק החיסוני". טוב ויפה. ומה לגבי צום המיצים עצמו?
כשהייתי ילד קראו לי הורי את השיר של אנדה עמיר-פינקרפלד על הדובון שבלע סבון, נבהל בתחילה אך אז נרגע. "אין דבר", הוא אמר לנפשו, "על ידי כך אהיה רחוץ גם מבפנים וגם מבחוץ". כשחיפשתי את מלות השיר האלה בגוגל, עלה כתוצאה ראשונה אחד האתרים שמציעים סדנת ניקוי מיצים בחוות אוהלים כלשהי בדרום, שמבטיחה גם היא צחצוח פנימי עד הברקה מלאה. במציאות שבה שואבי אבק רובוטיים סורקים את הרצפות כמה פעמים ביום בחפשם אחרי פירורים סוררים, האינטרנט מלא בכתבות על שטיפת ידיים נכונה והשכנים מזמינים ארגזים אורגניים למכביר כדי לגונן על ילדיהם הרכים, אין פלא ששיגעון הניקיון פולש גם לתוך הגוף. מי שמזין את עצמו במיצים אורגניים בסחיטה קרה בלבד עושה את זה לא רק כדי לרזות או להרגיש "קליל"; בעיני יש בזה לפעמים גם מרכיבים של טקס אובססיבי נוגע ללב, ניסיון נואש להתגונן מפני כל מה שמכאיב, מזקין וגורם מחלות. פתאום הבנתי את הלקח העיקרי מהשיר על הדובון – זה לא שצריך לנקות את הגוף מבפנים, אלא שלא צריך להיכנס להיסטריה מכל דבר.
להשאיר תגובה