בביקור האחרון שלי בארה”ב (תרגיעו, רק עבודה), נאלצתי להסתמך לא פעם ולא פעמיים על עולם הסנדוויצ’ים. ככה זה, כשהחבר’ה האלה שלא אוכלים ארוחות צהריים גדולות (כי צריך לטחון בבוקר ובערב, לא?), מציעים בארוחות צהריים שלהם בעיקר בורגרים, צ’יפס, ועוד מיני אוכל מקסיקני מטוגן ומצ’ופר בשמנות. אז במשך שבועיים, מצאתי את עצמי אוכל בקפיטריה יום יום את אותו דבר – כריך חזה הודו.  פעם לחם שיפון, פעם לחם 7 דגנים, פעם לחם חיטה מלאה, עגבניות ובצל, חמוצים תוצרת בית (בית מספיק גדול בשביל שיקראו לו מפעל לשימורים), קצת נבטים, רק בשביל לשמור על פאסון של דל-שו, וכל זה עוטף 200 גרם חזה הודו חמים – מה יכול להיות רע, נכון? מה שכן, נתפסתי דווקא לרוטב החרדל-דבש המקומי. למה? כי באינספור הפעמים שביקרתי ב-Subway סיווגו אותו כרוטב נטול שומן. אז למרות שאני יודע שבחרדל יש קצת שומן, אמרתי – שיהיה. ו.. זה תפס. די טוב. באיזה 15 כריכים שאכלתי בשבועיים האלה, הוא ליווה אותם די בכבוד.

חזרתי לארץ, ובעקבות הפופולריות האפסית שלו כאן, אמרתי – יאאלה, בוא נכין. שובר שגרה לא רע לקטשופ עם חרדל. ולמרות שכמעט התפתיתי לשים חצי חצי ולגמור עם הסיפור, נכנסתי לרשת בשביל לוודא שאלו הם באמת היחסים הנכונים. ואז נפלו פניי.

מסתבר שברוטב “Honey-Mustard”, יש קצת יותר מאשר רק Honey ו-Mustard. מיונז. כן כן, הדבר הדל-שומן הזה. ולא איזו כמות זניחה. חצי מהרוטב, יותר מאשר החרדל, יותר מאשר הדבש, הוא מיונז. אז אחרי שיצא מההלם על כמות המיונז שדחסתי את גופי במשך השהות שלי בחו”ל, התעשתתי, ניגשתי אל המקרר, והוצאתי את הרכיבים. כן כן, כולל מיונז. טוב, נו, אולי לא באמת מיונז, אלא מיונס או דומים שכמותו, אבל… שיהיה. במיוחד כשזה לא הטעם העיקרי במתכון, אז אין לי בכלל בעיה איתו… וגם מי שלא סובל מיונס (ובצדק), לא בטוח שירגיש אותו בכלל במתכון הזה, שכן לא סתם קוראים לרוטב הזה חרדל-דבש, ולא מיונז-חרדל-דבש – הטעם שלו די זניח גם ככה.

8 כפות מיונס 5% [19.5, 0.5, 6]

4 כפות חרדל דיז’ון [1.5, 5, 6]

4 כפות דבש [70, 0, 0]

2 כפות מיץ לימון [2, 0, 0]

 

לא צריך הרבה מעבר לזה. מערבבים הכל טוב טוב, רצוי במעבד מזון במהירות נמוכה (כי עם הדבש זה עלול להיות קשה ידנית), וזהו. מקבלים כמות של כוס, אבל כמובן שאפשר להתאים כמויות.

93 גרם פחמימה (מזל שיש דבש), 5.5 גרם חלבון, 12 גרם שומן. על כמות של 270 מ”ל, זה יוצא 4.5% שומן (אני יודע, אני חורג ממגמת הדל-שומן באופן קונסיסטנטי, אבל בבוא העת אחזור לסורי :) ), ו500 קלוריות לכל הכוס. בכף אחת יש 27 קלוריות (רובן, אגב, בגלל הדבש) ובערך 0.6 גרם שומן. לשם השוואה, זה 55% פחות קלוריות מכוס של רוטב רגיל, כשכולן באות מהעובדה ששם יש 34% שומן.

ושאלה לא פחות חשובה? מה עושים עם זה? הממ… בדיוק מה שעושים עם קטשופ, או חרדל, או מיונז. בעיקר לכריכים, אבל טוב גם בתור מטבל (על מה שטובלים בתוכו אני כבר לא אדבר, כי זה באמת חורד מגזרת הדל-שומן :) ), ואם מוהלים את זה קצת במים  (על פי המרקם שרוצים) ומוסיפים עוד קצת מלח, זה גם יכול לשמש בתור רוטב לסלט.