חיפוש

דל-שו

מתכונים, בריאות, אורח חיים, הכל דל-שומן!

בוקר רע פייבר 1

פייבר 1 הוא ללא ספק, בהפרש ניכר, מותג דגני הבוקר הבריא יותר שאני מכיר. כנראה לא הכי מהנה, אבל הכי בריא/פונקציונלי, או איך שלא תקראו לזה. כמות סיבים מטורפת שסוגרת כמעט את הפינה היומית, קלוריות נמוכות ב-30% מהמקום השני, וזה אפילו משביע ביחס לכל קורנפלקס סוכרי אחר.

אז למה, למה לכל הרוחות אתם לוקחים את המוצר הזה, ומנסים לקדם אותו עם דברים לא בריאים בעליל????

fibre 1 back

שימו לב למתכון הנפלא בתחתית. פייבר 1 בשילוב עם 5 רכיבים שומניים מאוד, ואולי רק אחד מהם יכול להיחשב בריא. זו הדרך שלכם לקדם את המוצר? 125 גרם דגנים בריאים עם חצי קילו של שומנים לא בריאים? העיקר שיש דיאטן חתום על כמה הדגנים טובים בחלק העליון, כל השאר, בעיה שלכם.

מי שצריך ערכים תזונתיים לסבר את האוזן, בהנחה שהמתכון הוא ל-8 מנות, כמו שמוצג בהגשה, כל אצבע כזו היא 486 קלוריות (!), 29% סוכר, 32% שומן, ורק 6% חלבון. הסיבים, הפכו להיות 8%, שזה הדבר היחיד שמנחם במתכון הזה.

המתכון אגב, במקור, הוא עם פצפוצי אורז, ואם תכינו אותו איתם, אז תוסיפו לעצמכם סה"כ 30 קלוריות לכל מנה, ותאבדו 7% סיבים, אבל חוץ מזה, עדיין תישארו עם כמות שומן וסוכר מטורפת.

אז פייבר 1 לא עומד בפני עצמו בד"כ, ואם רוצים לשלב אותו בדברים אחרים, אז זה לא פשוט, אבל לא צריך להתפרע. אם אתם רוצים משהו קצת יותר שפוי, אז:

מאפינס מבוססי פייבר 1

2 כוסות פייבר 1

1 כוס קמח מלא

1 חלבון ביצה

רבע כוס דבש

כפית מלח

כפית אבקת אפייה

1.25 כוס חלב 1%

1 כוס אוכמניות (או כל פרי יער אחר)

מערבבים את הפייבר 1, הביצה והחלב ביחד, ונותנים לזה לשבת כמה דקות, עד שהפייבר 1 סופג את הנוזלים. מוסיפים את שאר המרכיבים. אופים ב-180 מעלות ל-25 דקות.

12 מאפינס קטנים, או 8 בינוניים. בגרסה הקטנה, כל אחד (60 גרם), הוא 77 קלוריות. ובלי קשר, במתכון יש 1% שומן (דל-שו!), 11% סוכר, וקצת קצת גם סיבים (2%). אבל הרבה, הרבה יותר בריא מהאלטרנטיבה של נסטלה לנושא.

סתם כי בא לי

כתבה מאתמול בהארץ. הייתי יכול לשתף, אבל סביר להניח שרובכם לא תוכלו לקרוא, ואני חושב שחשוב לקרוא. כי בשטף הטרנדים והדמגוגיות והשטחיות שמציפים אותנו ביום יום, ובמקרה הספציפי שמעניין את דל-שו, גם בנושא התזונה או הכושר, לפחות קם מישהו ושאל כמה שאלות.

מי שיכול לקרוא, אז יותר ממוזמן לתת להארץ את הקרדיט ולהיכנס להתרשם מן הכתבה המלאה.  תודה לדני בר-און. (כמה נקודות אמל"קיות מודגשות, למי שאין כוח לקרוא)

שטויות במיץ

הברושור הבטיח חיזוק, קלילות ומה לא, אבל המציאות התגלתה ככאב ראש אחד גדול ומתמשך. דני בר-און, כתב לענייני חטיפים, נידב את גופו לניסוי, שוחח עם שורה של מומחים וגילה ש"ניקוי מיצים" בטוח מנקה את חשבון הבנק. ואת הכבד? זה כבר סיפור אחר.

זה היה הרגע שבו החלטתי שזהו. דיברתי עם רופא וחוקר מעיים ותיק מאוניברסיטת קולומביה, והוא הסביר לי באריכות למה "ניקוי מיצים" זה דבר שהוא במקרה הטוב לא מועיל ובמקרה הרע עלול להיות גם מסוכן. הרגשתי עייף, חלש ועצבני, אך מבעד לערפל ההכרתי שבו הייתי שרוי התבהרה המסקנה שאני בסך הכל כתב חטיפים ולא שליח "הארץ" לעיראק. לא ראיתי שום סיבה לסכן את הבריאות שלי בשביל ציפייה ריקה ל"חוויה של התרוממות, קלילות ואנרגיה גבוהה, כוח שינבע ישר מתוכי, ובתקווה יסמן התחלה של משהו חדש ומעצים" כפי שהובטח לי בעלון של חברת "אורבן שמאן", שמוכרת את ערכת המיצים. "משהו חדש ומעצים?" זה נשמע כמו סיסמת בחירות יותר מאשר הליך רפואי. קוממיות ושפי ניגשתי למטבח והכנתי לי שעועית ירוקה עם עגבניות ואורז. ה"ניקוי" נגמר.

למה 'מלא' לפעמים אומר יותר ממה שחושבים

במשך זמן רב היה לי קשה להבין את אלו שמשתמשים בסוכר חום. גם אני, כשהתחלתי להתעניין יותר בבריאות, העדפתי סוכר חום ודמררה על פני סוכר לבן. לא התנזרתי מסוכרים, אבל התודעה סביבי היתה שסוכר חום הוא פשוט בריא יותר. אז התחלתי להוסיף אותו לקפה שלי במקום סוכר לבן, עבר שבוע, עברו שבועיים, חודש, ואז נפל לי האסימון – זה פשוט לא מתוק. אמנם לא יצא לי להשוות כפית מול כפית, אבל במבחן הקפה – סוכר חום פשוט נכשל אצלי. אבל המשכתי להשתמש בסוכר חום. מה זה ויתור קטן במתיקות לטובת  כמה קלוריות, במיוחד ששותים 10 כאלו ביום עם ה-10 קפה שלי… שווה.

ניפוץ פרה קדושה #1 – בסוכר חום יש 98% פחמימות.0.1% חלבון. 0% סיבים. בסוכר לבן יש 99% פחמימות. אז אם היפותטית אני אוכל חצי כוס סוכר, יכולתי לחסוך 4 קלוריות במקרה ובחרתי סוכר חום ולא לבן. לא ממש שווה, הא? במיוחד אם זה משמעותית פחות מתוק מאותו 1% הבדל. אז חזרתי לסוכר לבן. אם כבר קלוריות, אז לפחות עם טעם. סוכר לבן הוא פשוט סוכר חום שעבר עיבוד מסוים בשביל להסיר ממנו את המולסות, וכנראה התהליך הזה גם מאפשר ללשון שלנו להרגיש באופן ישיר את הסוכר. מאז שחזרתי לסוכר לבן, הייתי מסתכל לפעמים סביבי בארומה, או סטארבאקס, או בקפיטריה בעבודה, ותוהה אם אנשים סביבי אוהבים סוכר חום יותר, או עדיין חיים באשליה שהוא יותר בריא ויש לו פחות קלוריות. רוב האנשים אכן חיים באשליה הזו. אבל מתישהו גם חשבתי על אופציה אחרת, ושזה לא קשור לקלוריות.

(אגב, לימים גיליתי שגם לסוגי הסוכרים יש רמות מתיקות שונות – למשל, אם סוכר שולחן הוא הבסיס, אז לדוגמא, פרוקטוז מתוק ממנו ב-20%, וגלוקוז מתוק פחות ממנו בשליש. והכל באותן קלוריות)

אחרי מגורים של תקופה לא קצרה בארה"ב, קשה להתנתק מהעובדה שקשה מאוד לצרוך (מחוץ לסופרמרקט, ולפעמים גם בו) מזון לא מעובד. הכל עובר עיבוד. הלחם ה"מלא" שלהם מחוויר לעומת הערכים התזונתיים של לחם לבן בארץ. בכל קופסא שאתה מרים בסופר אתה מוצא רשימת רכיבים אינסופית, כמעט אין יותר מוצרים שמומתקים בסוכר – כי הרבה יותר זול להמתיק עם סירופ תירס עתיר פרוקטוז (HCFS), ואפילו הבשר הטרי שאתה קונה ארוז במקררים שם, הוא לא תמיד 100% בשר. אז, אולי, אנשים פשוט מעדיפים לפעמים לצרוך משהו טבעי, אם הם יכולים. אולי. לא בטוח שהם עושים זאת מתוך ידע מעמיק בנושא, אבל אולי.

בדיונים/ויכוחים על אבות מזון ברמת המקרו, יצא לי לא פעם להגיע לשאלה – האם כל הקלוריות שוות. כי הרי כל קיצורי הדרך מסתכמים בסופו של דבר לקלוריות נכנסות, מול קלוריות יוצאות. ועל זה אין ויכוח. השאלות היותר קשות מגיעות על איך נוצרת הקלוריה ואיך יוצאת הקלוריה. בפוסט אחר שכתבתי, ברור כי כאשר בן אדם בכושר ירוד במשקל 150 קילו רץ 4 ק"מ, ומישהו בכושר על במשקל 60 ק"ג רץ 4 ק"מ, דווקא זה עם הכושר הירוד הצליח ל"שרוף" יותר. אז קלוריות יוצאות – יוצאות באופן סובייקטיבי. כשמגיעים לקלוריות נכנסות, עולה השאלה – האם "קלוריה" היא באמת תמיד "קלוריה". כלומר, האם יש סיכוי שכשהגוף צורף 30 גרם שומן מבקר, או 30 גרם מאבוקדו – הוא מתייחס אליהם באופן שונה. ופה, באופן אינטואיטיבי (קצת יותר מזה בעצם), אני הולך עם האבוקדו. אולי לא מול שומן בקר, אבל דווקא מול שמן תירס, או בוודאי חמאה, או באופן כללי יותר – שומנים שעברו תהליכי עיבוד מסוימים בשביל להפוך לשומן שהם היום. אז למה זה קצת יותר מאינטואיטיבי? כי אנחנו לא יודעים מה שאנחנו לא יודעים, אבל אנחנו כן יודעים שיש דברים שאנחנו לא יודעים. ולפני כמה עשורים טובים, פחמימות היו בשבילנו פחמימות, עד שגילינו שיש סוכרים ויש עמילנים, וגם בסוכרים פתאום גילינו שיש גלוקוז ופרוקטוז וגלקטוז, וסכרוז ומלטוז ולקטוז, ושהגוף מתנהג אחרת עם כל אחד מהם. ואותו דבר עם השומן, שפעם סתם היו 9 קלוריות לגרם, ואז גילינו שיש שומן לא רווי, ושיש גם שומן רווי, ואז גילינו שגם בשומן הרווי יש רגיל ויש טרנס. ופה, המחקרים כבר יותר נחרצים. שכן, היום אנחנו יודעים שגרם שומן טרנס, על אותן 9 הקלוריות שלו, קשה הרבה יותר לעיבוד מאשר שומן רווי רגיל או שומן לא רווי, על אותן 9 הקלוריות שלהן. וגם למשל, גרם סוכרוז (סוכר שולחני) עובר עיבוד קל הרבה יותר מאשר HFCS. לא ניכנס לתהליכים עצמם בגוף, אבל בסופו של יום, כשהגוף צריך גרם שומן, הוא ישאיר את שומן הטרנס לסוף, ויעדיף לפרק דברים אחרים בינתיים (וזה לא אומר בהכרח שומנים אחרים). ואותו דבר על HFCS – סוכרים אמורים להיות זמינים, עד גבול מסוים, לשימוש מיידי באנרגיה. כאשר יש יותר מדי סוכרים זמינים, הם הופכים לשומן. וכנראה שהגוף מעדיף להשאיר סוכרים מסוימים זמינים, ואחרים (כגון HFCS) קצת פחות, ולכן ימיר אותם לשומנים מהר יותר.

ב-2012 פורסם מחקר  (קצת ישן, אבל נחשפתי אליו רק עכשיו), שמשווה את תגובת הגוף לצריכת שקדים ובוטנים. הנחקרים אכלו 28 גרם של שקדים, שבחישוב קלורי ע"פ הערכים התזונתיים שלהם, אמורים להיות שווי ערך ל-170 קלוריות. ההפתעה היתה כשגילו שהנבדקים ספגו רק 129 קלוריות בממוצע. אכן – 1/3 פחות מהקלוריות המחושבות.

אם כך, לאיפה הולכות כל הקלוריות האלו? בשביל לא להיכנס ליותר מדי פרטים, אפשר לרמוז לכם לבדוק בפעם הבאה שאתם בשירותים (מס' 2). אותו מחקר הראה שצריכת 42 גרם שקדים ביום העלתה את ספיגת השומנים בצואה ב-5%. הכפלת הכמות הראתה שספיגת השקדים בצואה עלתה ב-10%. זה לא המון, אבל זה משמעותי מספיק בשביל שנבין שהגוף שלנו יודע להגיב באופן שונה לרכיבים תזונתיים זהים "ארוזים" בצורה שונה. הדבר החשוב לא פחות שמצאו במחקר הוא שבהשוואה בין בוטן, חמאת בוטנים, ושמן בוטנים – יש ספיגה שונה של קלוריות. בבוטנים הגוף ספג הכי פחות קלוריות, בחמאת בוטנים – יותר, ובשמן בוטנים – עוד יותר. המבין יבין, ומי שלא מבין – הגוף מעדיף לעבד אוכל לא מעובד, וככל שהוא יותר מעובד, הוא מעדיף לאגור אותו ולפרק אותו בעדיפות נמוכה יותר.

עכשיו, רק בשביל להכניס דברים לפרופורציות – חמאת בוטנים דורשת בלנדר ובוטנים. לא בדיוק מזון מעובד ברמה גבוהה. ועדיין, בתהליך הפשוט הזה, הגוף כבר מזהה מה מעדיף לו לעכל. נסו להשוות בין זה, ובין שמן צמחי כלשהו (שהוא כשלעצמו הצורה המעובדת-מעובדת של המקור), ולהעביר אותה הידרוגניזציה עם מימן, להשתמש בניקל כזרז, לקרר ולעבד למרקם הנכון. תנחשו באיזו עדיפות הגוף יעדיף לעבד את המתכון הזה.

כנראה שעד שתוויות הערכים התזונתיים תגדנה לנו בדיוק כמה כל דבר נספג אצלנו בגוף (שומנים, פחמימות, חלבונים, ויטמינים, סיבים וכו') – יעבור קצת זמן. ואולי זה גם שם בפרופרוציות את כל המחקרים המהללים שמני צמחיים (קוקוס, זית, קנולה, וכו') שהם פי כמה מעובדים יותר ביחס למחקרים שמשתמשים בצורה לא מעובדת שלהם. ועד אז, אולי שווה לחשוב בשביל עצמנו מה אנחנו מכניסים לפה, כי אם הגוף שלנו יודע, אין סיבה שאנחנו לא.

המערכת המקולקלת של מיקי חיימוביץ'

מיקי חיימוביץ' היא חלק מחונטה של עיתונאים שמנסים לעזור לציבור. לפחות כך אני רוצה לחשוב. אני מעדיף לראות את השטחיות המאפיינת את התחקירים שלה, השיחות עם רפי קרסו, המאמרים של אודטה דנין, הראיונות של לינוי בר גפן ושאר דומיהם – בתור שטחיות לשמה, ולא כדמגוגיה. שכן דמגוגיה, מטרתה היא תועלתנית, למשל – להוציא רייטינג. או לחילופין – להפוך לכוהנים של תחום מסויים ולהינשא על גבי מזבח התודעתיות הבריאותית. אז לא, אני מאוד מקווה שלא.

ובכל זאת, "המערכת" של מיקי חיימוביץ' שידרה תחקיר "מעמיק" ומפחיד ביותר בשבוע שעבר, שחיסל את האפשרויות שלנו להגיש אוכל על השולחן ללא תוספת כימותרפיה. כמה הפחדות. למזלי, קיים עמוד פייסבוק די חדש, בשם "מדע גדול, בקטנה" שאני נוהג לפקוד, והוא לרוב מספק לי מידע על דברים שאני לא יודע אותם בהכרח, ונכתבים ע"י מדענים, אמיתיים. לא מתיימר להבין בדברים שאינני מבין בהם.

למי שיש זמן, ממליץ לקרוא את כל הפוסט שלהם לגבי התחקיר הרדוד ששודר בטלוויזיה. למי שאין, תמצתתי קצת את ההפחדות מול המציאות שהציגו המדענים. (או במילים אחרות, #אמלק)

* הפחדה : מספר הרכיבים בפיצה תעשייתית; מציאות : בפיצה ביתית פשוטה אין כמות נמוכה בהרבה של רכיבים. אם מנסים להתחכם יותר, יהיו יותר. אם מנסים לגרום לזה גם להחזיק כמה שעות מחוץ לפריזר, יהיו עוד כמה. או במילים אחרות "זה שיש בפיצה תעשייתית הרבה מרכיבים לא מעיד על האיכות שלה, על הערכים התזונתיים שלה או על הסכנות שעלולות להיות בה – בדיוק כפי שמחיר של עוף ברמי לוי לא מעיד על איכותו".

* הפחדה : מספרי E, פחד מוות; מציאות : חלק מהם הם פוספטים; חלק מייצבים, שתפקידם לשמור על יציבות המזון – על ערכו התזונתי, על מרקמו ועל מראהו; חלק ויטמנים וכו'. זה לא מעיד שהם לא בסדר.

* הפחדה : חלק מהחומרים המשמרים גורמים לכאבי בטן לאנשים מסוימים. חלק מהם גורמים לתגובות אלרגניות; מציאות : נכון, אבל גם חסה וכרוב גורמים כאבי בטן לאנשים מסוימים. וגם בוטנים וביצים עלולים לגרום לתגובות אלרגניות לאנשים מסוימים. זה רלבנטי לאנשים מסוימים, ולא לכלל הציבור. (ע"ע הפחדות גלוטן ולקטוז למיניהן)

* הפחדה : ברגע שאנחנו אוכלים משהו שבא בקופסה, אנחנו לעולם לא נוכל לדעת מה בדיוק יש שם; מציאות : look at the back side of the box, dumbass. אגב, נהפוכו – דווקא בכל מיני בתי מאפה וקונדיטוריות בוטיק שמתמיימרים להיות יותר בריאים, דווקא שם אין לנו שמץ של מושג מה יש בפנים.

* הפחדה? : בישראל אוכלים הרבה יותר עוף מאשר מקומות אחרים בעולם; מציאות : נכון! כי פה הבקר הרבה יותר יקר, וחזירים ופירות ים אפעס… לא ממש אוכלים פה. שוין.

* הפחדה : ב-40% מהעופות יש סלמונלה; מציאות : נכון, יש חיידקים בעוף. יש חיידקים בכל האוכל שאנחנו אוכלים. יש חיידקים גם בפירות וירקות (אגב, גם בהם עלולה להיות סלמונלה). חלקם חיידקים שעלולים לגרום מחלות, כמו חלק מזני הסלמונלה. אבל זה שאפילו הוטרינר המרואיין מספר שזני הסלמונלה שנמצאים בעוף אינם מסוכנים, זה כנראה לא מספק. וזה שרובנו מבשלים לרוב עופות (החיידקים מתים בערך ב-70 מעלות צלסיוס), זה ממש לא משנה.

* הפחדה : יש שימוש בקמח עצמות בתעשיית המזון, וזה המקור לסלמונלה, מציאות : סלמונלה היא חיידק מעיים. היא חיה במעיים של בני אדם וגם במעיים של תרנגולות. תרנגולות יכולות לקבל סלמונלה דרך קמח עצמות, אבל הן גם יכולות לקבל אותה דרך צואה של תרנגולות אחרות בסביבה, ואפילו מדשן אורגני אם לא טופל כראוי. לא ברור מדוע ה"תחקיר" בחר להטפל דווקא לקמח העצמות.

* הפחדה : אם עוף נמכר בחנות בשקל, זה אומר שאיכותו ירודה; מציאות : הא?

* הפחדה : אנטיביוטיקה בעוף; מציאות : סוגיה חשובה, סביבתית, אבל לא תזונתית. בכל מקרה – רוב סוגי האנטיביוטיקה מתפרקים בבישול. (מעל 45 מעלות היא מתחילה להתפרק)

* הפחדה : בעוף יש הרבה שומן; מציאות : איפה אתה חי? אם אוכלים עוף שלם, שלם לגמרי, אולי אתה צודק. מצד שני, אני לא חושב שמישהו אי פעם אכל בקר יחד עם העור, כלי הדם וכל שאר הרכיבים הנפוצים בנקניקיות. רוב הציבור, לא אוכל את העור בעוף שמהווה חלק נכבד ממנו. שנית, רובנו אוכלים עוף בנתחים מסוימים. אם מסירים את העור : חזה 3%, ירך/כרעיים 11%, כבד 5%, לבבות 8%, שוקיים 6%, קורקבנים 4%. רק תוריד את העור בבקשה. עאלק 23%.

* הפחדה : עדיף לאכול טחינה במקום עוף; מציאות : בטחינה יש כ-60% שומן, 10% שומן רווי. בשום חלק מהמוזכרים לעיל של העוף אין ערכים כאלו של שומן.

* הפחדה:

Image 2.png

מציאות : זה בכלל נחשב משפט תחבירי נכון בעברית? להגיע למה של B12?

* הפחדה : אם מזון לא מתקלקל, אז בטח משהו לא בסדר; מציאות : שמן, מכירים? סוכר, מכירים? פירות יבשים, מכירים? דבש, מכירים? אם אין לפטריות/בקטריות/חיידקים לחות מספקת או אם ריכוז חומרים מסויימים עולה מדי, אז הם לא מצליחים לגדול. וזו הסיבה שמזון נשמר באמצעות ייבוש למשך שנים רבות כל כך. זה לא הופך אותו ללא בריא בהכרח.

* הפחדה : בצ׳יפס תעשייתי יש חומר שמונע הקצפה בשמן; מציאות : אוקיי, ו? זה עושה אותו לא בריא? אולי הקצפה בשמן היא דווקא לא בריאה? אין שום פירוט בתוכנית.

* הפחדה : מצפים פירות בפלסטיק; מציאות : לא בדיוק. חלק מהפירות מצופים בפוליאתילן, אבל הוא לא פלסטיק, וזה לא אומר שהוא לא בטוח למאכל. אגב, ישנם גם חקלאים שמשתמשים בשעוות דבורים טבעית להגנה על פירות – כך שנוכל להנות מפירות לאורך כל השנה, ולא רק בעונה.

* הפחדה : יש קשר מובהק בין צבעי מאכל במזון ובין הפרעות קשב וריכוז, ויש ילדים שנוטלים ריטלין בגלל זה; מציאות : צבעי מאכל. יש עליהם debate בכל העולם. צבעי מאכל שלא מאושרים בארהב, מאושרים באירופה ובארץ. לחילופין, יש צבעי מאכל שלא מאושרים בארץ (זוכרים "זיפ"? טטרזין?) אבל כן מאושרים בארה"ב. בקיצור, לכל מדינה סט החוקים שלה. מעבר לכך, הצריכה "הבעייתית" של צבעי מאכל היא בסנריו הזוי מבחינה תזונתית. כן, אם הילד שלך אוכל חבילת fruity loops כל בוקר, אז הוא כנראה בבעיה. בואו נעזוב רגע את הסוכר, הקלוריות והשומן במוצר הזה, שכל אחד מהם בפני עצמו הוא נושא לתוכנית – דווקא בצבעי המאכל יש בעיה?

* לא קשור לאוכל. הפחדה : בישראל כחצי מליון ילדים שנוטלים ריטלין; מציאות : בדו"ח שמסתמכים עליו בכתבה, מצוין שמונפקים כחצי מיליון מרשמים בשנה. אם מרשם מונפק כל חודש, מדובר בכ-40,000 ילדים שנוטלים ריטלין. בדיוק כמו שכתוב בעמוד השני של הדו"ח. אולי דמגוגיה בכל זאת?

זהו. אם לא נמאס לכם, המלצה חמה לקרוא את הפוסט המלא. והמלצה עוד יותר חכמה – לא לפתוח פה כשמיקי חיימוביץ' ודומיה מנסים להאכיל אתכם לוקשים. (מקמח לבן! אבוי!)

האפוקליפסה פה

מכיוון שבכל מקום שתפתחו היום איזה עמוד אינטרנט או מוסף אוכל ובריאות, יתנו לכם את כל ה-basics, אז אפשר לחתוך לדברים המעניינים.

חנוכה. שמן. טיגון. האפוקליפסה.

86b0cde5b6c36d15314660219008b2b0.gif

אז כמה דברים שאתם יודעים או לא יודעים.

1. לסופגניה יש ערך קלורי, כמו כל דבר אחר, כתלות בגודל שלה. בכל כתבה שמצאתי ברשת, ראיתי שסופגניות הן בין 400-500 קלוריות, אבל כנראה שזה לא ממש מדויק.

2. אמנם מלפני 7 שנים, אבל בחכתי העליתי ניתוח ערכים תזונתיים בבדיקת מעבדה של 5 סופגניות במשקלים שונים של יצרנים שונים. כשלא מדובר בסופגניות מיני, אנחנו מדברים על כ 300-400 ל-100 גרם (!), ועד פי 2, אם הן קצת יותר גדולות ועם כל מיני ציפויים ומילויים מתוחכמים על בסיס דברים יותר מושחתים מסתם סוכר. עם זאת, סופגניה ממוצעת שתמצאו שוקלת בד"כ 55 גרם. במיוחד אם אתם קונים בקונדיטוריות שמנסות למקסם את הרווח על ידי הקטנת המוצר והשארת המחיר.

3. רק בשביל לסבר את האוזן, סופגניה פשוטה עם ריבה (נניח 300 קל') תעלה לכם (הגברים, ששוקלים 80 קילו) 3.75 ק"מ ריצה. ולכן (הנשים, ששוקלות 60 קילו), 5 ק"מ ריצה. אם אתן שוקלות 50, תעלו את זה ל-6 ק"מ. שווה?

4. סופגניה היא בעצם קמח, סוכר, שמרים, ו.. שמן. קצת לפה או קצת לשם מבחינת גיוון, אבל לא בדיוק מכיל אבות מזון חיוניים. הסופגניות האפויות בד"כ לא הרבה יותר טובות, שכן במקום טיגון, הן משופעות בחמאה/מרגרינה בשביל לשמור על המרקם הלא דחוס.

5. זה אגב, בניגוד ללביבות, שיש לא מעט אופציות אפיה ללביבות אפויות.

6. שבירת מיתוס לגבי סופגניות מיני – לא הפתרון הכי אידיאלי. נכון שסופגניות קטנות יותר הן עם פחות קלוריות, אבל דווקא מכיוון ששטח הפנים של הסופגניה הוא זה שסופג את קלוריות הטיגון, אז אפשר לחזור לכיתה ט' ולהיזכר שיחס הנפח לשטח הפנים הוא יחס ישר. או במילים אחרות : סופגניה אחת בקוטר 8 ס"מ מכילה אותו נפח כמו 8 (מיני) סופגניות בקוטר 4 ס"מ. אבל שטח הפנים של הסופגניה הגדולה קטן בחצי משטח הפנים של 8 המיני סופגניות. יותר שטח פנים – יותר שמן.

7. שבירת מיתוס #2 – רוב הקלוריות בסופגניה (רגילה, לא מיני), הן דווקא פחמימתיות, ולא מהשמן. בכולן כ-50% פחמימות, בין 10-20% שומן (כנראה כתלות במילוי), וכ-6% חלבון. ערכים תזונתיים על הפנים, אבל – שוב, דווקא הבפנוכו הוא האשם העיקרי בקלוריות. ועדיין, סופגניות קטנות יותר הן בעלות אחוז שומן גדול יותר, ויחס קלורי גדול יותר ל-100 גרם.

או במילים אחרות, הדבר היחיד שהוא נטול שומן בסופגניה, זה האמצע, וגם זה, רק כשאתם בארה"ב… חג שמח!

הבדלים בין-אישיים גדולים בתגובות למזון

עושים כמה דברים במכון וייצמן. בעיקר מנסים כנראה לעזור לאנושות, אבל מדי פעם גם מתפלק להם והם מתעסקים בדברים זניחים…. סתם. מה שפעם היתה נחלת העניין של סוכרתיים, בשנת 2015 מעניינת 80% מהעולם המערבי – סוכר, והתגובה שלנו לסוכר.

אז אתמול, פורסם מחקר במגזין די נחשב, המחקר הזה, שאתם מוזמנים לקרוא אותו. אבל בתרבות האמ-לק, ידוע שרצוי לתקצר כל מה שאפשר. מה שהוא אומר בשורה התחתונה – זה שלכל בן אדם יש תגובה שונה (ככל שזה נוגע לייצור אינסולין) כשהוא אוכל מאכל מסוים. אצל בן אדם אחד זו תהיה גלידה, אצל שני, אורז. מה שמעמיד בספק את כל ההנחיות של העולם המערבי ב-10 השנים האחרונות בכל מה שנוגע ל"אינדקס גליקמי", וההתייחסות אליו בתפריט היומי שלנו.

במחקר נמצא כי הנבדקים הגיבו באופן שונה משמעותית לארוחות פשוטות ומורכבות כאחד. למשל, אצל משתתפים רבים זינקו רמות הסוכר בדם לאחר צריכת מנה סטנדרטית של גלוקוז, אך אצל רבים אחרים זינקו רמות אלה דווקא לאחר אכילת לחם לבן ולא גלוקוז.  משתתפי המחקר (800) צוידו במכשירי ניטור קטנים שמדדו את רמות הסוכר בדמם באופן רציף. הם התבקשו לרשום את כל מה שאכלו וכן את מאפייני אורח החיים שלהם כגון זמני שינה והתעמלות. גישה זו איפשרה למדענים לעקוב אחרי תגובות אישיות למזונות שונים. בשלב השני של המחקר, פיתחו המדענים אלגוריתם חישובי אשר ניבא נכונה את התגובות האישיות של משתתפי המחקר למזונות שונים, ובין היתר, הראו כי אותו מזון השפיע באופן שונה על רמת הסוכר באותו האדם לאחר שינה או לאחר התעמלות. בשלב האחרון של המחקר, הרכיבו המדענים דיאטה על סמך האלגוריתם, מותאמת לכל אדם, והראו דיאטות שהורכבו בצורה "טובה" עזרו לנבדקים לשמור על רמות בריאות של סוכר בדם, ולעומת זאת, דיאטות ה"רעות" גרמו פעמים רבות לעלייה מהירה ומשמעותית ברמות אלה. יתר על כן, כתוצאה מדיאטה "טובה", נרשמו שינויים אחידים בהרכב חיידקי המעיים, דבר המצביע על כך שחיידקים אלה יכולים להיות מושפעים מדיאטה אישית, והם, בתורם, יכולים להשפיע על התגובה למזון מבחינת תגובת הגוף בשינוי רמת הסוכר בדם.

בשורה התחתונה, אומר פרופ' סגל: "התמקדנו בסוכר בדם מפני שרמות גבוהות שלו הן גורם סיכון לסוכרת, השמנת יתר והתסמונת המטבולית. ההבדלים העצומים שמצאנו בין העליות ברמות הסוכר אצל אנשים שונים שאכלו ארוחות זהות מראים כיצד המלצות תזונתיות אישיות ככל הנראה יעזרו לאנשים להישאר בריאים יותר מאשר המלצות תזונתיות אוניברסליות".

אגב, המחקר לא הסתיים, ואם בא לכם להשתתף בו:

 http://newsite.personalnutrition.org/WebSite/Home.aspx

כמה זה באמת שורף???

רוב מבצעי הקרדיו, עמוק עמוק בפנים, תמיד יתעניינו בזה. אולי חלק יהפכו את זה לשאלות פילוסופיות, ולוויכוחים נצחיים על איך וכמה, וחלק פשוט יחליקו את זה, אבל – את רובנו, זה מעניין. לדעת, בכלל.

אבל גם לדעת כמה השקענו, כמה הוצאנו, או במילים אחרות – כמה אפשר לטחון אחרי.

חלקנו יקשיבו לעצות, חלקנו יעשו חישוב מהיר של קילומטראז', חלקנו יאמינו למה שההליכון אומר, וחלקנו ישבו בבית עם אקסל על הגרמין/פולאר ויריצו אנליזות עם סיבוכיות של סדר 3. כי חס וחלילה נפספס קלוריה, ונוכל לשתות עוד כוס פפסי מקס.

כלל היד שלי לפחות, אומר שבריצה רגילה, שורפים לכל קילומטר, את משקל הגוף בקילוגרמים. למשל, אם מישהו שוקל 70, אז הוא ישרוף במהלך ריצה כ-70 קלוריות. פלוס מינוס. תנחומיי לאלו ששוקלות פחות. אבל כמובן, שיש רמות סיבוכיות גבוהות מכך. למשל, מישהו שרץ את אותו קילומטר בבוקר, ב-10 מעלות, ובצהריים ב-30 מעלות, סביר להניח יוציא אנרגיות שונות לגמרי. לכן, גם רמת המאמץ באותו ק"מ רלבנטיות – היתה רוח, מה הטמפ', בעליה או בירידה, ואפילו באיזו מהירות רצנו. כמה זה משנה? קטונתי. אבל את Amby Burfoot זה עניין יותר, והוא פרסם איזה מאמר שהסביר את זה קצת יותר טוב, ומתוכו אתן את ה-highlights הרלבנטיים.

הנחת היסוד של הרבה אנשים, היא שוב, שקילומטר הוא קילומטר. לא משנה אם רצים אותו או הולכים אותו. אתם אפילו תוכלו למצוא 1,000 לינקים בגוגל שיצדיקו את זה, או שיגידו שזה הבדל זניח במקרה הטוב. חלקנו אפילו למד פיזיקה, ויודע שאנרגיה שווה משקל על פני מרחק. וזהו. אפילו ניוטון אמר.

אבל אז יהיו מתחכמים, שהמשיכו לשאול שאלות אחרי שהם סיימו עם הספר הצהוב של יורם אשל. אלו עוד עלולים להגיד למשל, שבפעילות מתמשכת, אנחנו שורפים 5 קלוריות לכל ליטר חמצן שאנחנו צורכים, ושאנחנו צורכים הרבה יותר חמצן בריצה מאשר בהליכה. חוכמולוגים.

במחקר מדצמבר 2014, נבדקו 12 גברים ו-12 נשים להוצאה אנרגטית על הליכון, גם בריצה וגם בהליכה. והפלא ופלא, הנה התוצאה אחרי 1600 מטר:

גברים נשים
ריצה 124 105
הליכה 88 74

כלומר, 40% (!) יותר קלוריות נשרפו בממוצע בריצה מאשר בהליכה. ההפרש בין הגברים לנשים הוא כנראה, הבדלי המשקל.

מה ניוטון היה אומר על זה? לא יודע, בשביל זה צריך להמציא מכונת זמן. או לשער שבזמן הריצה מרכז הכובד של הגוף שלנו הרבה פחות יציב מאשר בהליכה, ולכן – מתבצעת עבודה נוספת. תשאלו את יורם אשל.

אז 40%! וואו. לפני שאתם הולכים להצטייד בשעון דופק חדש, עכשיו זה הזמן לומר שזה לא בדיוק מידע שימושי. סורי. בא לי לסבך את זה יותר. כי כשאנחנו מודדים שריפת קלוריות, צריך למעשה לחשב את נטו הוצאת הקלוריות (כמה שרפנו במאמץ עצמו), מתוך ברוטו הוצאת הקלוריות (שזה כולל את מה שהיינו שורפים גם אם היינו שרועים על הספה). ואנחנו לא מדברים הרבה על נטו הוצאה קלורית, כי… קיבינימאט, אנחנו שונאים לחסר. אבל אולי זה היה עוזר לכמה אנשים להבין למה הם לא יורדים במשקל.

אבל במחקר המדובר, כן בדקו את זה. והם השוו ריצה של 10 קמ"ש להליכה של 5 קמ"ש. ועכשיו זה נראה קצת אחרת.

גברים נשים
ריצה 105 91
הליכה 52 43

כלומר, ריצה שורפת בערך פי 2 קלוריות מאשר הליכה, נטו. ואם עושים את אותה פעילות על פני יחידת זמן, אז בשעה ריצה, שורפים למעשה פי 4 קלוריות (נטו) מאשר שעה הליכה.

ואיפה נקודת השוויון?? הרי, מתישהו, מן הסתם, יש ריצה מספיק איטית או הליכה מספיק מהירה, ששריפת הקלוריות שם תהיה פחות או יותר שווה. ובכן, זה אולי אינדיבידואלי, אבל הנקודה הזו מתרחשת בערך סביב ה-8 קמ"ש. שם בערך משקיעים אותה אנרגיה בלרוץ וללכת. לא יפתיע אתכם אם תנסו ללכת במהירות גבוהה יותר, וכנראה יהיה לכם קשה יותר ללכת במהירות הזו מאשר לרוץ במהירות הזו. מצד שני, אולי תופתעו בהתחלה, אבל גם אם תנסו לרוץ במהירות נמוכה יותר, כנראה תתאמצו יותר מאשר אם תלכו במהירות הזו. (תנסו לחשוב על לרוץ בקצב 4 קמ"ש…)

אז מה השורה התחתונה??? שקודם כל, אם תלכו בקצב גבוה מ-8 קמ"ש, עדיף לכם ללכת מאשר לרוץ. כלומר, אם בכלל תוכלו ללכת בקצב 12 קמ"ש, למשל. אבל אם לא – לכו רגיל, תתלו על המקרר, ותשרפו לשלום. יש להכפיל את הטבלה הבאה במשקל הגוף בשביל לחשב כמה קלוריות נשרפות בכל קילומטר פעילות:

ברוטו נטו
ריצה 1.04 0.875
הליכה 0.73 0.41

עאלק בריא

זה יהיה קצת ארוך. אתחיל במייל ישן שקיבלתי, ואני לא זוכר מי כתב:

כל יום צריך לשתות 2 ליטר מים.
כן.
ולהשתין אותם.
זה לוקח פי שניים מהזמן שלקח לשתות אותם.

כל יום צריך לשתות אקטימל כדי שיהיה לך "L. Cassei Defensis "

שאף אחד לא יודע מה זה אבל כנראה שאם אין לך מיליון וחצי ליום, אתה לא רואה ממוקד.

כל יום לקחת אספירין כדי למנוע התקף לב
וגם כוס יין אדום – לאותה מטרה.
וכוס יין לבן – בשביל מערכת העצבים
וכוס בירה – לא זוכר בשביל מה
אם תשתה הכל ביחד
אולי תחטוף שבץ
אבל לפחות לא תרגיש כלום

צריך לאכול כל יום הרבה סיבים
ממש הרבה סיבים
בסוף תחרבן איזה בגד נחמד

צריך לאכול בין 4 ל – 6 ארוחות ביום, קלילות.
לא לשכוח ללעוס 100 פעם כל ביס.
נעשה עכשיו חישוב קצר, רק על אוכל הלכו כבר 5 שעות יומיות.

אחרי כל ארוחה צריך לצחצח שיניים

זאת אומרת: אקטימל – שיניים, תפוח – שיניים, בננה – שיניים.
וכך כל עוד יש לך שיניים.
צריך גם חוט דנטאלי, מסז' לחניכיים ומי פה.

עדיף להכניס את הפטיפון לחדר האמבטיה.
כי בין המים שאתה שותה, הסיבים שאתה אוכל והשיניים , תבלה שם הרבה שעות.

צריך לישון 8 שעות ולעבוד עוד 8.
תוסיף את 5 השעות של האוכל – הגעת כבר ל – 21.
נשארו לך 3.

לפי הסטטיסטיקה, אנו רואים 3 שעות טלויזיה ביום.

זהו.
נגמר היום.

אבל צריך ללכת לפחות חצי שעה (יש לי ניסיון: אחרי 15 דקות, תתחיל לחזור. אם לא, ייקח לך שעה…)

וצריך לטפח את הקשרים.
חברות זה כמו עציץ: צריך להשקות לעיתים קרובות.
גם כשאתה יוצא לחופשה.

צריך להיות בעניינים.
כך שכדאי לקרוא עתונים.
לפחות שניים.
כדי להשוות גירסאות.

מין.
חייבים.

כל יום.
אבל בלי להיכנס לשיגרה.
חייבים לחדש, להפתיע.
וזה לוקח זמן.

ועוד לא דיברנו על מין אוראלי.
אני מזכיר: צריך לצחצח שיניים אחרי ששמים משהו בפה.

צריך למצוא זמן לטאטא, לכבס, לעשות כלים.
ואם יש לך כלב
או חיות אחרות
או אפילו ילדים….

טוב, לפי החישובים שלי, הגענו ללפחות 29 שעות ביממה.

הדרך היחידה להצליח – לעשות כמה דברים בו זמנית.

לדוגמה:
תתקלח במים קרים, עם פה פתוח.
כך תשתה מים, תעשה פיפי, תצחצח שיניים וגם מין אוראלי.
בי נתי ים בן הזוג שלך יכול לראות חדשות בטלויזיה, לספר לך מה קורה
ואולי לטאטא את השטיח.

אבל נשארה לך יד פנויה!
תתקשר לחברים.
ולהוריך.
ותשתה כוס יין (תצטרך אחרי השיחה עם ההורים)

את האקטיביה עם התפוח תיתן לבן הזוג בזמן
שאתה אוכל בננה עם אקטימל.
מחר תתחלפו.

וטוב שגדלנו.
אם לא היינו צריכים גם "גמדים עם תוספת סידן" כל יום.

נשארו לך כמה דקות פנויות?
אז תשלח את המייל לחבר בזמן שאתה נהנה מהברנפלקס שעושה לך כל כך טוב.

ועכשיו, תסלחו לי, אני הולך.
בין האקטיביה, האשכולית, הבירה והסיבים

אני חייב לרוץ לשירותים!
אני לוקח גם את מברשת השיניים

אם כבר, אז כבר.

ועכשיו אפשר לגשת לעניין. כל כך הרבה אומרים לנו שצריך לעשות ולא צריך לעשות. במיוחד בתזונה. אם הייתי סוכם את הסגולות של כל האוכל ע"פ מיילים שקיבלתי, הייתי צריך לאכול בערך 10,000 קלוריות ביום רק בשביל לשמור על הבריאות. כי בננה זה בריא, וביצים, וכורכום, ובשר, ושמן כזה, ושמן אחר, ועגבניה, ותפוח, וסגולות הגזר, ונפלאות האפרסמון, וחשיבות הלימון, והסידן שבחלב, והחלבון שבסויה, והאומגה בדגים. You get my point.

אבל על הדרך, אני לא אגיד "אמונות טפלות", אבל הנה רשימה של לא מעט דברים שאולי נראים בריאים, אבל הם ממש לא:

  1. מים בטעמים – בשורה התחתונה, 2 כפיות סוכר בכל כוס, ולא בטוח שיש יעילות לכל הויטמינים שדוחפים בתוכו.

  • חטיפי אנרגיה – זה אחלה שם מותג לפצצה קלורית, או דרך אחרת להגיד שפשוט דחסו כמה שיותר קלוריות ליחידת נפח, שיהיה לכם קל לאכול את זה באמצע הפעילות הגופנית. אבל אם אתם לא עושים כזו, אז עדיף שתאכלו משהו אחר.
  • ויטמינים – לא שהם בפני עצמם בעייתיים, אלא כמות המחקרים שמראים שספיגה של ויטמינים מסוימים נצרכים כתוסף ולא באופן ישיר עם האוכל מוטלת ממש, אבל ממש בספק. לעומת ויטמינים אחרים, שדווקא כן נספגים, אבל אם נצרכים בכמות מופרזת, עלולים ליצור נזק. (כמו למשל C או E)
  • בירה לייט – לא יודע אם היא עדיין קיימת בארץ, לפחות היה נסיון כזה של גולדסטאר בכיכובו האגדי של משה דץ. בבירה לייט יש 100 קלוריות לבקבוק במקום 133 קלוריות. חסכתם 33 קלוריות ואיבדתם את כל הטעם בבירה, כי כל הקלוריות הן תוצר ישיר של האלכוהול בבקבוק, ולא של שאר המרכיבים שנותנים טעם לבירה. אלא אם אתם מתכוונים לשתות שישיה כזו, זה באמת שווה את זה?

  • דל-שומן : כן, מי היה מאמין שאני אכתוב את זה… שאני אגיד משהו על מוצרים דלי שומן??? אז כן, אם הם מהונדסים. למשל, חלק מהרטבים מופחתי השומן הם פשוט תוצר של החלפת השומן במרכיבים מלאי קלוריות אחרים, אבל מהונדסים באופן כלשהו. זה לא בהכרח יותר בריא.
  • יוגורט בטעמים – יוגורט זה יוגורט. הוספת הטעם, או אפילו המתיקות המעודנת, מוציאה ממנו 50% מהטבעיות, ומוסיפה לרוב קלוריות מיותרות. ביוגורט ממותק יש לרוב פחות חלבון, פחות סידן, והסוכר הנוסף מוריד את רמת השובע.
  • פחמימות כהות : זה שכתוב על משהו "בריאות", לא אומר שזה נכון. לחמנית בריאות, פיתה מלאה, מאפין בריאות, מאפה קמח מלא… המבחן הסופי של כל הדברים האלו מופיע בערכים התזונתיים שלו, שלרוב תתקשו למצוא. בחלק מהפעמים, מוסיפים מעט קמח מלא, כדי שפשוט יהיה מותר לכתוב "עם קמח מלא", או "מקמח מלא". השאלה כמה. והשאלה כמה סיבים תזונתיים. לרוב קל להסתכל על המרכיב הראשון ברשימת המרכיבים בשביל להבין מה יש שם באמת.
  • גרנולה – אלוהים יודע איך זה קיבלת מיתוג בריא. מילא שיבולת השועל שמהווה בסיס. אבל בשביל להפוך את זה למשהו עם טעם, אפשר להוסיף מגוון של דברים, ולהרוס את היתרונות של שיבולת השועל. לפתע, 7% שומן,17% חלבון ו-11% סיבים תזונתיים, הופכים בקלות ל-20% שומן, 7% חלבון ו-5% סיבים תזונתיים. תבדקו טוב טוב את הערכים התזונתיים, בשביל להבין כמה שמן (לרוב שמן דקלים זול) וסוכר דחפו לכם בתוכו…

snip_20151008115022

  • מיצים או שייקים. הכל טוב ויפה כשסוחטים לכם מול הפנים, אבל כשלא… אתם לא ממש יודעים אם מיץ התפוזים שלכם בבית הקפה הוא 100% תפוז, או 50% תפוז ו-50% סוכר. כשמכינים לכם שייק, בין אם זה באיזה דוכן בפסטיבל, או על החוף בתאילנד, קל מאוד לפספס את הכף של מי הסוכר שמוסיפים לכם בשביל למסך את זה שלא שמו מספיק פירות. בקלות עוד 60-120 קלוריות, רק מתוספת סוכר.
  • סלטים קנויים – כן כן, אפילו אלו שמוכרים לכם בבתי קפה. הכל טוב ויפה, עד שמגיע הרוטב. זה יכול להיות במקרה הטוב 30 גרם, אבל כתלות בגודל הסלט, וכמות הרוטב, זה בקלות גם יכול להגיע ל-300, במיוחד ברטבים על בסיס שמן (ויניגרט, על אף השם המטעה, הוא ברובו שמן) או מיונז. קרוטונים לא מוסיפים, ובטח ובטח שלא אגוזים או שאר פירות יבשים. במיוחד הפירות היבשים שנראים בריאים, אבל למעשה 75% מהם זה סוכר. (כן חמוציות, אני מסתכל עליכן!)

וזהו, בערך. ככה נראים החיים כשמסתכלים על המאחורה של האריזה במקום הקדימה…

לא תאמינו בגלל איזה שטויות אנחנו זוללים יותר

ראיון עם פרופ' בריאן וונסינק, שקראתי היום ב"הארץ".

את הכתבה המלאה אפשר למצוא כאן, אבל כמה פסקאות מהכתבה המלאה אני מצרף להלן… מעניין.

 

ב–2012 ניצבה גוגל בפני בעיה ייחודית לחברות היי־טק עשירות: העובדים שלה אכלו יותר מדי חטיפים. בגוגל האוכל ניתן בחינם ובכמויות גדולות לא רק בחדר האוכל, אלא גם בקערות חטיפים המוצבות במטבחים בכל קומה. בחברה נוהגים להזהיר עובדים חדשים מפני עלייה במשקל. ידועות לשמצה במיוחד סוכריות ה–M&M הזמינות בכל עת. בהנהלה החלו לדאוג לבריאותם של העובדים ולקו המותניים שלהם.

בגוגל, כמו בגוגל, הוקצה לסוגיה צוות חוקרים שאסף מידע אנליטי על הרגלי הנשנוש של העובדים ולבסוף ערך ניסוי: במקום להוציא את הסוכריות והחטיפים מהמטבחים, שמו אותם בצנצנות סגורות מזכוכית אטומה בחלקו האחורי של המטבח. בקדמת המטבח, בקערות פתוחות, הונחו בננות, תפוחים, פיסטוקים ותאנים מיובשות. התוצאה — במשרד הניו יורקי של החברה, שבו 2,000 עובדים, אכלו במשך שבעת השבועות של הניסוי 3.1 מיליון קלוריות פחות. חיסכון של 1,550 קלוריות לעובד, מספר הקלוריות בתשע חבילות קטנות של M&M.

"ניסוי ה–M&M", כפי שכונה בעיתונות, הוא רק דוגמה אחת לדינמיקה שבגללה אתם (ואני) לא מצליחים להתמיד בדיאטה. אנחנו חושבים שאנחנו מחליטים מה וכמה לאכול, אבל פעמים רבות הסביבה, ההקשר, הצנצנת או גודל הצלחת הם שמחליטים עבורנו.

פרופ' בריאן וונסינק, פרופסור לשיווק ומנהל המעבדה לחקר אוכל באוניברסיטת קורנל, הקדיש את הקריירה שלו לחקר האכילה הלא מכוונת שלנו. בראיון ל"הארץ" הוא מסביר ששיקולים רציונליים, ידע תזונתי ואפילו תחושת הרעב משחקים תפקיד קטן בלבד בהחלטה אם לקחת או לא לקחת עוד פרוסה מהעוגה.

"רובנו לא אוכלים יותר מדי מפני שאנחנו רעבים", כותב וונסינק בספרו "Mindless Eating" ("אכילה לא מכוונת"), "אנחנו אוכלים יותר מדי בגלל משפחה וחברים, אריזות וצלחות, שמות ומספרים, תוויות ותאורה, צבעים ונרות, צורות וריחות, הסחות דעת ומרחקים, ארונות וצנצנות". לטענת וונסינק, האדם הממוצע מחליט כ–250 החלטות הקשורות באוכל בכל יום, והוא אינו מסוגל להסביר או לתרץ 200 מהן.

לגמור מהצלחת

ב–1994 ניסה וונסינק, אז פרופסור לשיווק באוניברסיטת וורטון בפילדלפיה, לבדוק איזה גודל של אריזה יגרום לאנשים לזרוק פחות אוכל. תכלית המחקר היתה בכלל סביבתית — לבדוק איך אפשר לייצר פחות זבל. אבל וונסינק גילה שוב ושוב אותה תוצאה: ככל שנתנו לאנשים אריזות גדולות יותר של אוכל, כך הם אכלו יותר — ונהנו יותר. וונסינק החל לבדוק איך גודל האריזה משפיע על הכמות שאנחנו אוכלים.

במחקר מפורסם מ–2006 הוא נתן לאנשים לאכול מרק. מחצית מהנסיינים קיבלה קערת מרק רגילה, ואילו מחציתם השנייה קיבלה קערה שחוברה לצינור מתחת לשולחן, שהמשיך למלא אותה כל הזמן. הנסיינים שאכלו מקערה שהתמלאה שוב ושוב צרכו 73% יותר מרק מהנסיינים עם הקערה הרגילה. אף על פי שאכלו כמות כמעט כפולה של מרק, כששאלו אותם איך הם מרגישים הנסיינים שאכלו מקערה מתמלאת לא דיווחו שהם שבעים במיוחד. כשנשאלו כמה קלוריות צרכו, לדעתם, הם נקבו במספר נמוך ב–140 קלוריות מהמספר האמיתי. לעומתם, אלו שאכלו קערת מרק אחת בלבד החטיאו את ספירת הקלוריות שלהם ב–32.3 בלבד. במילים אחרות, כולנו רגילים "לגמור מהצלחת", אבל לא באמת יודעים כמה אכלנו. מנות גדולות גורמות לנו לא לדייק בהערכה הפנימית של הקלוריות שנצרכו.

איך גרמת לאנשים לא לשים לב שהצלחת שלהם מחוברת לצינור ומתמלאת כל הזמן?

"כשאנשים אכלו לבד, הם באמת הבינו שמשהו לא בסדר. אז התחלנו להושיב אותם בקבוצות של ארבעה ויזמנו שיחה — בואו נדבר על הדבר הכי כיפי שעשינו בסוף השבוע שעבר, או משהו כזה. ברגע שהם התחילו לדבר, אף אחד מהם לא שם לב יותר. זה מה שאנחנו עושים רוב הזמן — אנחנו לא סתם אוכלים. אנחנו מדברים, קוראים או רואים טלוויזיה, ואז אנחנו אוכלים יותר". מתוך 62 נסיינים, רק שניים הבחינו בצינורות.

למה בעצם קל כל כך להסיח את דעתנו ממה שאנחנו אוכלים? איך המנגנון הזה משרת אותנו?

"המחיר המנטלי שדורשת מחשבה מתמדת על אוכל גבוה מדי, ורובנו מעדיפים לדבר או לצפות בטלוויזיה במקום זאת. לכולנו יש חברים ששמים לב מה הם אוכלים וסופרים קלוריות כל הזמן. זה לא כיף ולא מעניין, וגם גורם לנו לרגשות אשם".

לדברי וונסינק, רובנו נמצאים באחד משלושה מצבים ביחס לאוכל: מתים מרעב, מלאים לגמרי או יכולים לאכול עוד משהו. רוב הזמן אנחנו נמצאים במצב השלישי. כלומר אם יונח לפנינו אוכל — נאכל אותו. וכשאנחנו אוכלים, מתברר, אין לנו דרך לדעת כמה אכלנו.

לחוסר היכולת שלנו לשפוט כמה אנחנו אוכלים קורא וונסינק "Mindless margin", ביטוי שאפשר לתרגם כ"טווח האכילה הלא מודעת". חוק הטווח גורס, כי אנחנו יכולים לאכול 20% יותר או פחות ביום בלי לשים לב. התוצאות כבדות משקל: אדם שמעלה את צריכת הקלוריות שלו ב–100 קלוריות ביום בלבד יוסיף למשקלו כחמישה ק"ג בתוך שנה.

"זו הסיבה שדיאטות הרעבה לא עובדות", אומר וונסינק. "אם תקצצי את כמות האוכל שאת צורכת ב–50%, הגוף כבר ירגיש זאת. החדשות הטובות הן שאפשר לרזות על ידי קיצוץ של עד 20% מהקלוריות היומיות ולא נרגיש בחסרונן".

לדברי וונסינק, כולנו חושבים שאנחנו "חכמים יותר מקערה", אבל אנחנו בכל זאת נותנים לה להכתיב לנו את כמות האוכל. זה נכון אפילו כשהאוכל לא טעים לנו: ב–2011 הזמין וונסינק נסיינים לאולם קולנוע, לצפות ב–15 דקות של קדימונים לסרטים, ונתן להם דליי פופקורן. חלק מהאנשים קיבלו דליים גדולים וחלק בינוניים. הנסיינים לא ידעו שחלק מהפופקורן היה טרי וחלקו בן חמישה ימים. המרקם והטעם של הפופקורן הוותיק היו כשל קלקר.

לאחר ההקרנה הנסיינים שקיבלו את הפופקורן הישן אמרו שהוא היה "מעופש" ו"נורא" — ובכל זאת, אלו שקיבלו דליים גדולים של פופקורן ישן אכלו 34% יותר מאלה שקיבלו דליים בינוניים של אותו פופקורן. במקרים שבהם הפופקורן היה טרי, בעלי הדליים הגדולים אכלו 45% יותר מאלה שקיבלו דליים בינוניים. לדברי וונסינק, גודל הכלי משפיע על כמות האוכל הנצרך לא רק משום שאנחנו רגילים "לנקות" את הצלחת, אלא גם משום שצלחות גדולות משפיעות על מה שהמוח שלנו תופס ככמות "נורמלית". ההשפעה הזאת מתבססת על יכולתנו המדהימה לרמות את עצמנו: כשנשאלו אם לדעתם הם אכלו יותר בגלל גודל הדלי, 77% מאלו שקיבלו דליים גדולים אמרו שהיו אוכלים אותה כמות עם דלי קטן יותר.

"למה אנחנו אוכלים יותר מדי אפילו כשמדובר באוכל שאנחנו לא אוהבים במיוחד?" שואל וונסינק בספרו. מכיוון ש"זה פשוט לא בטבע שלנו לעצור אחרי כל ביס ולחשוב אם אנחנו מלאים. בעודנו אוכלים, אנחנו מחפשים באופן בלתי מודע רמזים וסימנים לכך שאכלנו מספיק. אם לא נשאר כלום על השולחן, זה סימן שהגיע הזמן להפסיק… אבל בעיני רבים מאיתנו, אם נשארו כמה פתיתי קורנפלקס ספוגי חלב בתחתית הקערה, זה אומר שיש לנו עדיין עבודה לעשות".

גם אנשים שאמורים להיות מודעים למנגנונים שמכוונים את האכילה שלהם ולסיכונים שבאכילה בחברת וונסינק נופלים בפח. ב–2003 אירח וונסינק במעבדתו 85 מומחי תזונה באירוע שבו הוגשה גלידה. לאורחים הוגשו באופן שרירותי צלחות קטנות או גדולות וכפות גלידה קטנות או גדולות. לאחר שלקחו גלידה האורחים התבקשו למלא סקר. בזמן שהם היו עסוקים בשאלונים, החוקרים שקלו את מנות הגלידה שנלקחו. הממצאים: מומחי התזונה שקיבלו קערות גדולות יותר לקחו לעצמם 31% יותר גלידה, ואלו שקיבלו את הכפות הגדולות לקחו 14.5% יותר גלידה. "אנשים מחשבים כמה כפות גלידה הם לקחו", אומר וונסינק, "ולא משנה עד כמה הכפות עצמן היו עצומות".

שלם יותר, אכול פחות

אפשר לנצל את הנטייה לאכול מה ששמים לפנינו גם בכיוון ההפוך. ב–1996 וונסינק נתן לאנשים סוכריות באחת משתי חבילות: חבילה גדולה, שהכילה 440 קלוריות, או ארבע חבילות של 110 קלוריות כל אחת. 70% מהאנשים אכלו פחות מהחבילות הקטנות, אבל הממצא המדהים ביותר היה שכשליש מהנסיינים אמרו שהם ישלמו 20% יותר על אריזה שתגרום להם לאכול פחות.

וונסינק זיהה הזדמנות: הוא הכין מצגת וקבע פגישות במשרדים של נביסקו, מארס, קלוגס וקראפט — כמה מתאגידי האוכל הגדולים בעולם. "יש לי דרך לעזור לכם להרוויח הרבה כסף", אמר להם והציע להקטין את האריזות של החטיפים שהם מייצרים ולמכור אותן ביותר כסף. אבל המנהלים שעמדו מולו לא האמינו שאנשים באמת יסכימו לשלם יותר על פחות. כמה שנים מאוחר יותר החליטו בקראפט לנסות והוציאו לשוק את "אריזות 100 הקלוריות", שבהן נארזו כמה עוגיות אוריאו, מינוס הקרם, בחבילה קטנה. אריזת 100 הקלוריות הפכה ללהיט ענק וחברות אחרות מיהרו לחקות אותה: ב–2007 דיווח "ניו יורק טיימס", כי המכירות של אריזות 100 קלוריות של קרקרים, צ'יפס, עוגיות וממתקים עברו את רף 200 מיליון הדולר בשנה.

לדברי וונסינק, חבילות 100 קלוריות עובדות טוב יותר על אנשים עם עודף משקל, כיוון שהם נוטים להגיב בעוצמה רבה יותר לרמזים סביבתיים שנוגעים לאוכל. עם זאת, אצל שליש מהאנשים לאריזות הקטנות לא היתה כל השפעה על כמות האוכל שצרכו, או שהן גרמו להם לאכול יותר.

לא רק גודל האריזה או הצלחת משפיע על ההחלטה מה לאכול וכמה. גם משתנים שרירותיים, לכאורה, כמו צבע, מקום ישיבה ומרחק משפיעים על האכילה. ככל שיש יותר גוונים של אוכל על הצלחת, למשל, נאכל יותר. לעומת זאת, גם כשמוגש אורז לבן על צלחות לבנות נאכל יותר, כי לא נבחין בדיוק כמה אנחנו אוכלים. ככל שיש על השולחן מגוון גדול יותר של אוכל — נאכל יותר.

וונסינק וצוותו מיפו 27 מסעדות ברחבי ארצות הברית: הם בדקו את המרחק של כל שולחן מהחלון או מהדלת, עד כמה האזור שהוא מצוי בו מבודד, מה קרבתו למקלט טלוויזיה וכמה אור יש בו. ואז, במשך שלושה חודשים, הם אספו קבלות המפרטות את תוכן ההזמנות במקומות השונים במסעדה. המסקנות: ישיבה בתא פרטי מגדילה ב–73% את הסיכוי להזמין קינוח, כנראה בגלל אשליית הפרטיות. לעומת זאת, סועדים שישבו ליד החלון הזמינו יותר סלטים, כנראה מפני שהנוף עורר אצלם אסוציאציות של רעננות.

בגרסה שלו למחקר ה–M&M של גוגל, וונסינק הודיע למזכירות במשרד כלשהו שהן זכו בפרס על עבודתן המצוינת: החוקרים הניחו קערות על שולחנן של המזכירות ובמשך חודש מילאו אותן בשוקולד "נשיקות" של הרשי. בממוצע משתתפת בניסוי אכלה תשע נשיקות ביום, כלומר 225 קלוריות. אבל אם הזיזו את הקערות למרחק שני מטרים בלבד, מספר הקלוריות היומיות ירד ב–125. החוקרים שאלו את המזכירות אם שני מטרים היו מרחק גדול מדי לטעמן. "לא", הן השיבו, "אבל הצורך לקום וללכת גרם לי לחשוב, האם אני באמת צריכה את זה?"

לכן יש חשיבות קריטית למה שמונח על השיש במטבח. וונסינק גילה שאנשים ששמים פירות על השיש שלהם שוקלים בממוצע כ–3.6 ק"ג פחות משכניהם. נשים שעל השיש שלהן נחה חבילת קורנפלקס שקלו כ–9.5 ק"ג יותר משכניהן ואלו ששמו חבילות צ'יפס או עוגיות על השיש שקלו 4.5 ק"ג יותר. מטבח מבולגן גורם ליושביו לאכול 44% יותר ממטבח מסודר. אבל אם נשאיר סביבנו ראיות לאוכל שאכלנו, למשל כלים מלוכלכים, רוב הסיכויים שנאכל פחות.

חלק מההשפעות קשורות לרוח הזמן: וונסינק וצוותו בדקו את אחד מספרי המתכונים האהובים ביותר על האמריקאים, "Joy of Cooking", בשתי מהדורות, מ–1937 ומ–2006. הם גילו שב–70 השנים שחלפו בין שתי המהדורות, מספר הקלוריות גדל בכ-44% לכל מתכון. המתכון לפאי תפוחים מכיל כיום 355 קלוריות, לעומת 271 קלוריות במהדורה הישנה; גולאש מכיל 378 קלוריות לעומת 267; וצ'ילי מכיל 514 קלוריות לעומת 341 בגרסה הקדומה. הסיבה העיקרית היא שהמנות גדלו. כמו כן המתכונים החדשים מכילים מרכיבים עתירי אנרגיה, כמו אגוזים, שהיו נדירים ויקרים יותר פעם.

מהמחקרים שלך עולה שכמעט אף אחת מההחלטות שלנו בנוגע לאוכל אינה רציונלית.

"לדעתי, גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מחליטים באופן רציונלי, אנחנו מושפעים מגורמים כמו אופן הצגת האוכל. יש החלטות באמת רציונליות — למשל, בארוחה הזאת אני לא אוכל בשר — אבל הן מעטות".

ובכל זאת, לא נולדנו שווים זה לזה, כפי שיודע כל מי שנאבק במשקלו וצפה בכאב ברזים שסביבו אוכלים כאוות נפשם. ב–2008 צפו וונסינק וצוותו בהתנהגות של 213 אנשים שאכלו במזנונים סיניים בסגנון "אכול ככל יכולתך" — שדה מוקשים ידוע למי שמנסה לרזות. כשליש מהסועדים במזנונים היו בעלי משקל עודף, שליש במשקל ממוצע ושליש היו רזים.

השמנים ניגשו למזנון, לקחו צלחת והתחילו להעמיס אוכל. לעומתם, הרזים ובעלי המשקל הממוצע עשו סיבוב מסביב למזנון, בחנו את כל האוכל המוצע — ואז התחילו לקחת רק את המאכלים שהם אוהבים. הרזים גם בחרו לעצמם צלחות קטנות יותר. לאחר שלקחו לעצמם אוכל, השמנים התיישבו ליד המזנון עם הפנים אליו, והמראה של אנשים שחוזרים לקחת עוד ועוד אוכל קיבע במוחם את התפיסה שזאת ההתנהגות הנורמלית. הרזים, לעומתם, התיישבו כחמישה מטרים רחוק יותר מהמזנון ועם הגב אליו. כמו כן הרזים נטו להתיישב בתא, במקום לצד שולחן, מה שהפך את הקימה לצורך לקיחת מנה נוספת למאתגרת יותר. הרזים הניחו מפית על ברכיהם והשתמשו במקלות אכילה במקום במזלג, עניין שבמילא הקשה על אכילת כמויות גדולות.

לאחר פרסום המחקר התקשר אל וונסינק בעל רשת מזנונים סיניים וביקש ייעוץ על האופן שבו יוכל ליישם את המחקר במסעדות שלו. המסעדן לא הונע על ידי דאגה לבריאות סועדיו, אלא מחישוב פשוט של רווחיות: ככל שהלקוחות יאכלו פחות, הוא ירוויח יותר.

בעצת וונסינק הוא הקטין את גודל הצלחות ומיקם אותן מאחורי הבופה, כך שאורחיו ייאלצו להקיף את כולו לפני שייקחו אוכל. הוא הורה למלצרים להושיב את הסועדים רחוק יותר מהמזנון, הניח מקלות אכילה ליד כל צלחת (מזלג הוגש רק לפי דרישה) ומיקם צמחים ומסכים מתקפלים בין הסועדים ובין הבופה, כדי להסתיר את האוכל. לאחר כמה חודשים הוא דיווח שהאמצעים היו יעילים והפחיתו את כמות המזון שאכלו הלקוחות, אך לא סיפק נתונים מדויקים.

יש גם הבדלים גנטיים המשפיעים על האופן שבו אנחנו מגיבים לאוכל?

"אחוז מסוים מן ההבדלים מוסבר על ידי הטבע, בוודאי. אבל קשה לנתק הבדלים גנטיים מהשפעות סביבתיות. למשל, במחקר מ–2001, לא שלי, לקחו אמהות בשליש השלישי של ההריון ונתנו להן בכל יום מים או מיץ גזר. שישה חודשים לאחר שהתינוקות נולדו נתנו להם דייסה בטעם גזר, והתינוקות שאמותיהם שתו מיץ גזר בהריון אכלו הרבה יותר מהדייסה. מכאן שהטעם מושפע אפילו מהסביבה העוברית שלנו".

מה לגבי הבדלים תרבותיים?

"בעיקרון, אנשים מגיבים באותן דרכים. ההבדל הוא בסביבה ובהרגלים. ההבדל הגדול ביותר בין עמים הוא במידת התכנון של הארוחות. לדוגמה, הולנדים אוכלים אותה ארוחת בוקר בכל יום, מה שאומר שהם פחות קשובים לרמזים סביבתיים מאמריקאי, שבכל בוקר צריך להחליט מה הוא אוכל: קורנפלקס, בייגל, פיצה שנשארה מאתמול בלילה, או שהוא בכלל מדלג על ארוחת הבוקר. אני מכיר כמה אנשים שאוכלים רק דייסת קוואקר לארוחת בוקר כל יום והם רזים, בין השאר כי שליש מהארוחות היומיות שלהם מתוכנן ולא צריך לחשוב עליו בכלל".

איך משפיעים גורמים כמו עייפות?

"עייפות בהחלט משפיעה לרעה על השיפוט שלנו, בין השאר כי היא מובילה אותנו לסגנון חשיבה של פרס ותגמול: מגיע לי כי אני עייף, כי אני עובד קשה, כי יש לי דדליין. אני קם מוקדם בבוקר ואני עייף רוב הזמן. כשהבנות שלי מכינות קפקייקס, לדוגמה, אני רוצה לקחת אחת כפרס, אבל אני מבטיח לעצמי פרס אחר. למשל, אני לא אוכל קפקייק עכשיו, אבל אלך לסרט מחר בערב. או שאשתה כוס יין מאוחר יותר".

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: